קוראים לי רחלי. אני בת 39, דתייה לאומית מההתיישבות. מזהה את עצמי כאשת ימין מאז ומעולם, ולראשונה בחיי אני הולכת להצביע למפלגה שבחיים לא האמנתי שאצביע לה. לפחות כרגע, גם התכנון שלי הוא לצאת לטיול עם המשפחה ביום הבחירות. נהיה קצת בטבע, נחזור הביתה, אבל קודם כל, שנייה לפני שנצא, אני אעצור בקלפי הקרובה לביתי ואשלשל את הפתק שלי. איזה פתק זה יהיה? אני עוד לא יודעת. איך אני אעשה את זה? עם מידה רבה של היסוס ואפילו חנק קטן בגרון. אבל אני אצביע.
באותו רגע אני אזכיר לעצמי שהזכות להצביע היא זכות קדושה. שאחיותיי למגדר נלחמו עליה במשך שנים, ואפילו היו מוכנות למות למענה. האם סידורו של העולם הפטריארכלי מצא חן בעיניהן באותו רגע? לא. אבל הן נלחמו על הזכות הזאת, ואני לא מתכוונת לזרוק אותה לפח.
בשבת האחרונה ידידי אריאל שנבל פרסם טור שהדהד בכל הרשתות החברתיות. הוא ביטא את קולם ותחושותיהם של רבים – הגועל, הבחילה והקבס שהוא חש מנציגי הציבור, העובדה שלא נמאס להם מעצמם, מהפילוגים האינסופיים, מהשקרים ומהרמייה. מדובר בתחושות אמיתיות ונכונות. ואני כאן כדי לומר ששנבל צודק במאה אחוז, והלוואי שההכרזה שלו תעורר את נציגי הציבור, אבל בסופו של יום, אחרי כל הזעם, צריך ללכת להצביע.
הדרך היחידה שלי להסביר את ההיגיון הכואב הזה היא להתבונן בהיסטוריה ולבחון מתי החלו המהפכות הפוליטיות האחרונות. הנתונים לא משקרים. הן החלו כאשר הציבור שבאותו רגע היה בעמדת יתרון החליט לגלות אדישות ולא יצא מהבית. בבחירות 2021 אחוזי ההצבעה היו הנמוכים ביותר מאז בחירות 2009, והן העלו לכאן ממשלת שמאל-מרכז. מה קרה ב-2009? אותו דבר רק הפוך. האדישות של אנשי השמאל העלתה את נתניהו לשלטון. כאשר אחוזי ההצבעה נמוכים בקרב הצד הפוליטי הפייבוריט – היריב האנדרדוגי עולה לעמדת יתרון.
אנשי הימין הדתיים המתלבטים טוענים שאין למי להצביע. שקד לא קרובה כרגע לאחוז החסימה, אצל סמוטריץ' יש את בן גביר וזה לא עובר להם בגרון, ומביבי נמאס להם. אבל אם נתבונן באיש השמאל המצוי, נגלה שהוא הרבה יותר מעשי מבחינה פוליטית. אולי השנים הרבות באופוזיציה גרמו לו להבין שאי אפשר להיות אניני טעם. לפני הרכבת הרשימות שמעתי לא מעט אנשי שמאל שאמרו שהם מתכננים להצביע לבנט. האם הוא כוס התה שלהם? לא, הם השיבו. האם הם מחבבים את עמדותיו האמוניות? ממש לא. אבל כל עוד הייתה אופציה שהדוס הזה יביא להם שוב ממשלת שמאל מרכז הם הצליחו לחלץ מעצמם מידה של פרגמטיזם. רבים מהם גם ממש לא מחבבים את לפיד ובזו לו במשך שנים. הם יצביעו לו עכשיו, למה? כי הוא התקווה שלהם לממשלת שמאל, אז הם לא מתנהגים כמו פריבילגים.
לימין הדתי יש בעיה. במשך שנים הוא התרגל שבכל מערכת בחירות נתונה יש לו לפחות 3 אפשרויות הצבעה. ימין דתי תורני בדמות הבית היהודי, ימין מתון בדמות מפלגתם של בנט ושקד, והימין המסורתי בדמותו של הליכוד. עם השנים פיתחו אנשי הימין הדתי מידה של בררנות. אם אין בנמצא מפלגת ימין שעונה על כל הניואנסים הערכיים שלהם, אז מה עושים? איך נדפקנו ככה?
כן, נדפקנו. וגם אני כועסת על מנהיגי הציונות הדתית שהחלישו כך את כוחה של הכיפה הסרוגה במפה הפוליטית. גם לי קשה לראות שהמפלגה היחידה שנותרה היא מפלגה של אדם מהזרם התורני המאוד שמרן לצד כהניסט לשעבר. אני לא אסלח לנציגי הציבור שלי על כך שההתלבטות שלי בבחירות האלה נעה בין סמוטריץ' לגנץ. אללי, מי האמין שאעמוד כמצביעה בצומת המשונה הזה. ובכל זאת אני אצביע.
אני אצביע כי אני יודעת שמחאת מצביעים לא תביא לשום תוצאות. אחוזי ההצבעה נמוכים כבר כמה שנים, והם לא הביאו את מנהיגי הציבור לחשבון נפש פוליטי. אני אצביע כי אדם חכם לימד אותי שברגעים כאלה, כשהאופציות כל כך מאכזבות ומעצבנות, משנים דיסקט והולכים על ההכי פחות גרוע, לא על הטוב ביותר.
ההצבעה שלי השנה תהיה מאוד אינטרסנטית. או שאצביע למי שידאג להתנחלויות ואבלע את הצפרדע של בן גביר, או שאצביע למי שידאג לאיזוני דת ומדינה, ואבלע את הצפרדע של גנץ והאידיאולוגיה הכלכלית של המפלגה שלו. כמובן שאם איילת שקד תצליח להתרומם קצת בסקרים באופן שיסיר את האיום של אחוז החסימה, אתן לה את קולי. והלוואי שיכולתי להוסיף לפתק איזה צעקן, כמו בהארי פוטר, שיעשה לה "נו נו נו" ואולי יוסיף גם איזה "דיר באלק".
זה יכאב לי ביד. אולי גם תופיע צמרמורת קטנה. אבל אחר כך אני אלך הביתה ואוכל לומר לעצמי שלפחות לא נתתי את קולי הפאסיבי למפלגה שבחיים לא תדאג לי כאזרחית.
