טורים לפתיחת שנה חדשה הם כמו זיתים בראש השנה: הם נמצאים על כל שולחן, ואף אחד לא באמת רוצה אותם. אבל ברצינות. בכל פעם מחדש, בשבועות המובילים לראש השנה, אנחנו נתונים לפרץ כתיבה סנטימנטלית על התחלות חדשות, חשבון נפש והתחדשות דתית שמגיע לקרשנדו בעשרת ימי תשובה, ולא ממש נרגע עד אחרי סוכות – כשימי החגים הדשנים מפנים סוף־סוף את מקומם לשגרה הברוכה, וגשמי הסתיו שמכבים את הלהט שהצטבר מראשית הסליחות.
הפוסטים, הציוצים, הטורים, סרטוני הטיקטוק והוורטים שנאמרים בבתי מדרש מרוממים ושוקקי חיים, מלאים בפאתוס וריקים ממשמעות אמיתית. נחמד מאוד להעביר רעיונות גבוהים על התחדשות ותשובה בתקופה הנכונה, אבל כמה מזה באמת נשאר איתנו שבוע אחרי החגים? שבועיים? חודש? האם עד הדלקת נר ראשון של חנוכה משהו מזה עוד יהיה נוכח בחיינו, מעבר לזיכרון מתוק – יש שיאמרו מריר – מהרגע הזה שבו ביקשנו להשיג אידיאל נשגב מתוך תשוקה דתית מוגברת?
הניסוח כאן דתי, אבל פונה לכל המגזרים שמציינים את השנה החדשה בתפילות, בתשובה, אפילו בשמיעה נרגשת של ברברה סטרייסנד שרה "אבינו מלכנו" או של פייטן צמרת מרביץ "אדון הסליחות". יודעים מה, זה קשור במידה מסוימת גם לאלו שחוגגים ראשי שנה אזרחיים בקבלה לעתיד ובחגיגת התחלות חדשות. בסופו של דבר, אצל כולם הבעיה זהה: חגיגת "התחלה" חדשה פירושה שההתחלה הזו אמורה גם, ובכן, להוביל להמשך. אבל כל שנה נראה שאנחנו חוגגים את השנה החדשה בראש השנה (או בניו־יירס /סילבסטר / ראש השנה הזורואסטרי), ואז השאר… די אותו דבר.
תשאלו, אבל מה האלטרנטיבה? הרי אי אפשר לשמר אווירה חגיגית, מיוחדת או מרוממת כל השנה. ומי שמצליחים (או נראים כמצליחים) לעשות דבר כזה בדרך כלל עוברים לאיזה יישוב בגוש עציון ששמו מתחיל ב־ת' ושותים בירות אורגניות בזמן שהם מדברים על כמה הם מרגישים רוחניים היום. או לפחות כך שמענו.
אולי התשובה הפוכה? אולי בעצם הפתרון הוא להתרחק לחלוטין מכל ניסיון להתחבר לרעיון גדול יותר מהחיים עצמם בתחילת השנה, ולראות את החגים כעוד סדרת ימים בשנה שמורכבת כל־כולה מסדרות כאלה? הבעיה היא שזה לא מציאותי באותה מידה, ולראיה: ההתעקשות של המדור – שבו יש משמעת אנטי־רומנטית מיליטנטית – לפרסם את הטור הזה דווקא בשבוע של ראש השנה.
אז חזרנו להתחלה: איך מאזנים את הכמיהה הנפשית המובנת להענקת משמעות להתחלה חדשה עם אותה דעיכה מובנת לא פחות שמרגישה הנפש כשחוזרים אל השגרה הטובה והישנה? אם המדור הזה היה מופיע קצת יותר מוקדם במגזין, ודאי הייתה מופיעה כאן איזו מעשייה חסידית, אמירה של אדמונד ברק או תובנה קורעת מהילדים שתתפור יפה את הסיפור, ושכוייח, הלאה למדור הבא. אבל כאן זה מדור דיגיטל, ואנחנו עובדים קצת אחרת.
חשבו על פריט טכנולוגי טוב שרכשתם. אולי מחשב נייד חדש, אולי זוג אוזניות או אפילו איזה מאוורר יו־אס־בי גימיקי שמקרר לכם את נזיד העדשים בבוקר. נסו, אם תוכלו, להיזכר בתחושת הסיפוק, אולי אפילו האושר שהרגשתם כשהקלדתם בפעם הראשונה או האזנתם לשיר החדש של ידידת המדור נועה קירל. עכשיו חשבו שישה חודשים קדימה. האם ההתרגשות עוד שם? אולי. ואחרי שנה? כמעט בטוח שלא. אבל מה כן נשאר? אותו גוגל פיקסל 6A (מעט פגום) שרכשתם בהנחה באיביי ביום סגריר. ההתרגשות אולי איננה, אבל זה לא אומר שלא שדרגתם את החיים שלכם גם לטווח הרחוק.
התרגשות מהתחלה חדשה בראשי שנים היא מובנת וטובה – כל ניסיון להימנע ממנה יסתיים בהכרח בכישלון או באנטיפתיה מתקדמת. אבל כדי לוודא שההתחלה הזו לא תתרסק על הצוקים הגבוהים של הר־חשוון, היא צריכה לבוא לצד צעד מוחשי: החלטה על שינוי כלשהו בחיים (דתיים, הכניסו כאן רפרנס למצוות), רקימת תוכנית פעולה לרעיון נשכח, אפילו תחביב חדש. משהו שימשיך לשפר את החיים שלנו, גם הרבה אחרי ששכחנו למה בכלל רצינו בו מלכתחילה.
שנה טובה, ממדור דיגיטל.
לתגובות, המלצות, משחקים (ולאיחולי שנה טובה) שלחו לנו לטוויטר: ERspeiser או לדוא"ל: digital.makor@gmail.com
