חמש הרפורמות שיזניקו את ישראל בשנה הבאה

בירוקרטיה: מדינה צועדת על פקידיה

מדינה היא מוסד בירוקרטי. מוסד ענק ועצום, בסדר גודל שקשה לתפוס. כל מה שהדרג הפוליטי מחליט לעשות, הופך למשימתו ועבודתו של המוסד הזה. הרבה פעמים אנחנו אומרים "המדינה", אבל בעצם המשימות הלאומיות מופקדות בידי עובדי המדינה, המכונים גם "המגזר הציבורי". כמחצית מתקציב המדינה משמשת למשכורות המגזר הציבורי, וחלק גדול ממה שנשאר מתקצב את משימותיהם.

כמו שמפעל או חברה תלויים בעובדיהם, המדינה תלויה במגזר הציבורי. ניתחתי חלק גדול מבעיות האדמיניסטרציה הישראלית במאמר גדול שפרסמתי בכתב העת "השילוח". לא אחזור כאן על הדברים, אלא רק על המסקנה: השירות הציבורי בישראל נמצא בנסיגה גדולה, שמתבטאת בכשל תפקודי גדל והולך.

לא על ההייטק לבדו תחיה האומה. ישראל חייבת להדביק את הפער, ולשפר בדחיפות את החופש הכלכלי, ואיתו את איכות החיים, יוקר המחיה ויכולות הפרנסה במדינה

מדובר בנושא אסטרטגי. מדינה היא מוצלחת רק עד למידת המגזר הציבורי שלה. כשהפקידות לא מתפקדת באיכות הנדרשת, טווח קבלת ההחלטות הפוליטית מצטמצם מאוד. מפקד בלי חיילים לא יכול לנצח בקרב. קבלת החלטה שהפקידות לא יכולה לממש – בשל חוסר מקצועיות, קידום אג'נדות, תנאי העסקה שמעודדים אי־עשייה, היעדר משמעת, בעיות סמכות, וכו' – מזיקה לפוליטיקאי. לכן הוא נמנע מלקבל החלטות.

המגזר הציבורי הוא הכלי היקר והחשוב ביותר שיש לנו. לאורך השנים הוא גדל מאוד וצבר עוצמה רבה מול הדרג הפוליטי, אך במקביל הידרדר ביכולותיו וביצועיו. בלי מגזר ציבורי יעיל ואיכותי, הממשלה הרבה פחות משמעותית בכל תחומי עשייתה. לכן נדרשת כאן רפורמה מקיפה, ראשונה במעלה.

כלכלה: להפוך משקולת למצוף

מהאתגר האדמיניסטרטיבי המדינתי – להיפוכו. ישראל משופעת במאות אלפי עובדי מדינה והשיח השגור בה מאוד "מדינתי", אבל האמת היא שהמדינה תלויה לגמרי בהצלחת השוק הפרטי שלה. לכל מה שהמדינה עושה יש עלות, לכן היא צריכה הכנסה. וככל שתחומי העיסוק שלה נרחבים יותר, הכנסתה צריכה להיות גבוהה יותר.

מה מקור ההכנסה הזו? ברובה היא מגיעה מעסקים וחברות בשוק הפרטי. הם אלו שמשלמים מיסים על מסחר ועל עבודה. הם מקור ההון של המדינה. אמת, בעלי העסקים לא ממציאים, מייצרים, סוחרים ונותנים שירותים מסיבות פילנתרופיות; הם עושים זאת כדי להרוויח, להתקיים ולשפר את חייהם. אבל התוצאה הנלווית לכך, בשל המיסוי המדינתי, היא שגם המדינה מתעשרת.

כעת לנוסחת ההצלחה: באינספור מדדים אפשר להדגים עד כמה מסחר חופשי מועיל לציבור ולמדינה גם יחד. במשקים שמאפשרים כלכלה חופשית ההצלחה גדולה כל כך, עד שמדינות בזמננו הפכו לעשירות באופן אגדי ממש מבחינה היסטורית.

במובן הזה ישראל, בהשוואה למדינות המערב, היא מדינת קצה – לרעה. היא משגשגת כלכלית בזכות יכולת הפריצה הטכנולוגית שלה, אבל יורה לעצמה ברגל כמעט בכל תחום אחר. ישראל מגבילה את המשק ומשתרכת מאחור במדדי החופש הכלכלי. העסקים בה סובלים מאינספור רגולציות מיותרות, חניקת תחרות, מערכת מס בעייתית, בנקים ריכוזיים, עלויות גבוהות ועוד. אפשר להמשיל את הכלכלה הישראלית למערכת הכבישים שלה: פותחים צוואר בקבוק אחד, ומגלים שעד שפתרנו בעיה אחת, נוצרו עוד שלוש במורד הכביש.

לא על ההייטק לבדו תחיה האומה. ההייטק הוא כרגע אפוד ההצלה, שמציף אותנו מעל המים בזמן שענפי כלכלה אחרים מאיימים להטביע אותנו במצולות. בזמן שאנו מדשדשים במקום עם כלכלה משנות ה־80, מדינות אחרות רצות קדימה ומתפתחות כלכלית. ישראל חייבת להדביק את הפער, ולשפר בדחיפות את החופש הכלכלי, ואיתו את איכות החיים, יוקר המחיה ויכולות הפרנסה במדינה.

הבעיה הזו ידועה לרוב מעצבי המדיניות. אלא שמסיבותיהם הם ניגשים אליה עם אזמל מנתחים, כביכול מדובר בבעיה עדינה ומורכבת. בפועל צריך לגשת אליה עם מזמרה גדולה, משום שהרגולציה הזו היא צמח טפיל ממשלתי, ענף ורחב, שפרוס על רוב הכלכלה הישראלית. לרווחת כולנו ישראל הצליחה להפוך ממדינה סוציאליסטית מנוונת למעצמת הייטק. כעת עליה להפוך לכלכלה מתקדמת ומפותחת גם בכל ההיבטים האחרים של חיי המסחר והשירותים, ולהפוך אותם ממשקולות למצופים; פן נשקע חלילה.

חוקה: טיפול מוסדי

אל תאמינו לבית המשפט המהפכני של אהרן ברק, ישראל היא מדינה חסרת חוקה. החקיקה שמסדירה את המבנה הדמוקרטי שלה היא חקיקה רגילה ברובה, שניתנת לשינוי ברוב ופרוצדורה רגילים. כתוצאה מכך, למשל, אפשר לשנות את השיטה מבחירות לבחירות. עוד יותר חמור מכך, ישראל היא דמוקרטיה עם מבנה עמום, משום שאין הגדרה מחייבת להפרדת רשויותיה.

המטרה של הפרדת רשויות ברורה וידועה: מניעת צבירת כוח בידי קבוצת אינטרס, כדי להבטיח שהכוח נשאר בידי הציבור הרחב. היעדר חוקה הוא בדיוק מה שאפשר למהפכה החוקתית של אהרן ברק להצליח, ולהפוך את הגילדה המשפטית, באופן שאין לו אח ורע בעולם, לריבון־העל, בעלת כוח שגובר בפועל על נציגי העם בכל תחום ובכל נושא.

זהו אתגר עצום לקיום הדמוקרטיה שלנו, שדורשת לא רק שהריבונות תהיה בידי העם, אלא גם שתהיה לה רשות שופטת אחראית ומתפקדת, שזוכה לאמון ציבורי. גם הבעיה הזו ידועה ומוכרת, אבל כמו בסוגיה הכלכלית, גם כאן מתעלמים מעיקריה ומציעים פתרונות נקודתיים וחסרי תוחלת, כשינוי בחוק יסוד השפיטה או הוספת פסקת התגברות.

מדוע הפתרונות הללו חסרי תוחלת? משום שאלו פתרונות משפטיים לבעיה משטרית. הרי בית המשפט מוסמך כיום (גם אם רק בזכות הסמכתו העצמית) לפרש כל חוק כרצונו ואף לפסול אותו. כך שבית המשפט היום הוא מוסד־על, שיבלע כל חקיקה חדשה, יפרש אותה בדרכו ויעצב אותה ברוחו. למעשה, כמו במקרה חוק הלאום, חקיקה נקודתית שכזו תועיל לבית המשפט יותר מאשר תגביל אותו.

הפתרון הרצוי ביותר הוא לחוקק חוקה שתגדיר באופן מדויק את הפרדת הרשויות וסמכויותיהן. אבל בפועל כמעט בלתי אפשרי היום לחוקק חוקה, משום שאין להשיג הסכמה רחבה בנושאים הללו. לכן חייבים לגשת לבעיה הזו באופן מוסדי.

נגדיר את הבעיה: בית המשפט העליון הוא בפועל הבורר של עצמו. הוא זה שמחליט על סמכויותיו ועל סמכויות הממשלה והכנסת – כאילו הוא לא מצוי כאן בניגוד עניינים מובנה. זה כמובן אבסורד. במצב שכזה נדרש להוציא את ההכרעה לגורם חיצוני. נקרא לו לצורך העניין בית משפט חוקתי.

גם בלי חוקה, יש נושאים בעלי מעמד חוקתי שבית המשפט דן בהם. יֵשבו בבית המשפט החוקתי משפטנים ואנשי ציבור בעלי ידע משטרי והיסטורי, ועל סמך החקיקה והנוהג יבחנו ויכריעו בין טענות והשגות של הרשויות זו כלפי זו. בית המשפט החוקתי יהיה הפוסק האחרון בסוגיות הללו, ותהיה לו סמכות חוקית ופורמלית, במקרה של ערעור אליו, גם לאשרר פסיקה, וגם לפסול פסקי דין שניתנו שלא כדין.

הקמת מוסד שכזה תהפוך את הדיון בין הרשויות לענייני, פורמלי ומתון הרבה יותר, ובעיקר תפתור את ניגוד העניינים המשפטי המובנה במצב כיום. ייתכן בהחלט שיש פתרונות נוספים, אבל דבר אחד בטוח: הם חייבים להיות משטריים ומוסדיים, לא תיקון נקודתי בחוק כלשהו. המהפכה החוקתית הייתה מהפכה משטרית ומוסדית קיצונית, ורק תיקון משטרי ומוסדי יוכל לאזן אותה.

ביטחון: לשוב להיות נמר

גם רוב הליברטריאנים מסכימים שלמדינה יש תפקיד מרכזי בסיפוק ביטחון לאזרחיה, הן כלפי איומים מחוץ והן כלפי פנים. זה תפקידה המקורי והבסיסי ביותר, אך ישראל הולכת ומתרחקת ממנו.

מערכת הביטחון שלנו סובלת משתי בעיות מרכזיות: האחת היא חוסר שקיפות כמעט מוחלט, והשני הוא ניהול שהוא ברובו המוחלט עצמי. תחת מעטה החיסיון והאוטונומיה הללו, המופרזות מאוד ביחס למקובל במדינות מתוקנות, נוצרה בישראל תרבות ביטחונית קלוקלת של בזבוז, חוסר יעילות, הטעיה, אי קבלת סמכות הדרג הפוליטי, והיעדר גדול באחריותיות.

לתוך התיבה הסגורה הזו הצליחו לחדור שני תהליכים מזיקים: האחד הוא חלחול של תפיסת עולם פרוגרסיבית, והשני הוא משפטיזציה הולכת וגוברת. התהליכים הללו הובילו את צה"ל לשיתוק פנימי. במקום נמר, אנו מקבלים גדי. אמנם גדי שיכול להתגאות בטכנולוגיה מתקדמת ויקרה במיוחד, אבל מתקשה ובורח ממשימות שצה"ל של לפני 50 שנה היה מחשיב כקטנות.

תהליכים דומים עוברים גם על המשטרה, שמפגינה אוזלת יד ניכרת מול פשיעה בכלל, ופשיעה לאומנית בפרט. תחושת הביטחון האישי של אזרחי ישראל פוחתת, ובחלקים נרחבים בארץ נתקלים בתופעות של אלימות ועבריינות במרחב הציבורי. הפשע מנצח, והאזרח הנורמטיבי הולך ומתייאש.

הרפורמה הנדרשת כאן איננה מורכבת. כל מי שלא מאמץ אג'נדה פרוגרסיבית קיצונית, יודע בדיוק מה מצופה ממערכת הביטחון ומצה"ל ומהן הנורמות העיקריות שהמשטרה צריכה לאכוף. כולנו מבינים היטב מהו ביטחון לאומי ואישי, מהן הרתעה, אכיפה וענישה. ההנהגה הציבורית חייבת להפסיק לעצום עיניים, להישיר מבט לבעיה, ולהתחיל בתיקון יסודי.

חינוך: האינטרס של ההורים

האתגר החינוכי הוא אולי סמל הסכנה שבהישענות־יתר על המדינה. העם היהודי, לאורך מאות שנים, היה אחד העמים האורייניים והמשכילים ביותר בעולם – אם לא המוביל העולמי. חינוך היה מקור גאוותו וסימן ההיכר המובהק שלו. אך ראו איזו טרגדיה: מאז הקמנו מדינה והפקדנו בידיה את החינוך, אנו הולכים ונסוגים במדדי האוריינות וההשכלה, ומשתרכים כיום מאחורי עשרות אומות, לא פעם בין מדינות העולם השלישי. מתבוננים בנו דורות העבר, ונבוכים.

השנה האחרונה הייתה דרמטית בחינוך. אחרי הידרדרות ניכרת בהישגים המדעיים בבתי הספר (ולמען האמת גם באקדמיה), הוחלט השנה שגם מקצועות היסוד הלאומיים ההומניים אינם חובה עוד. בחלק מבתי הספר לא לומדים תנ"ך, המערכת ויתרה על תקופת בית שני, בוטלו הבגרויות במקצועות הרוח, וצומצמו לעבודות חלקיות. ישראל נמצאת בדעיכה הן בהישגיה החינוכיים האינטלקטואליים, הן בהקניית היסודות הזהותיים וההיסטוריים שלה.

המשבר החינוכי העמוק שאנו שוקעים בתוכו אף פעם לא נראה דחוף ומיידי. זהו משבר זוחל, שרק חלק מהאוכלוסייה מודע לו. אבל זהו המשבר החשוב מכל האתגרים. חינוך הוא יסוד היסודות, השורש שעליו מושתת קיומנו ושממנו צומחות התשובות לשתי השאלות ההכרחיות לעם חפץ חיים: למה אנחנו פה, ואיך נוכל להתקיים ולשגשג.

אין פתרון קל למשבר החינוך. אבל דבר אחד, שבו פתחתי, ברור כשמש: האינטרס החינוכי חייב להיות של ההורים, המשפחות, הקהילות. מערכת החינוך שלנו מתפקדת באופן גרוע מאוד. הפוליטיקאים שלנו – מכל הצדדים הפוליטיים – לא מצליחים לשפר אותה. אלו העובדות המצערות, שנמשכות זמן רב. המערכת לא מצליחה להרים את עצמה משערות ראשה. אם כן, רק הציבור יוכל לעשות זאת. החינוך המדינתי לא עומד בציפיות. הגיע הזמן לתת לאזרחים הזדמנות וחופש להקים מסגרות חינוכיות.

אנחנו מסוגלים

המבט הביקורתי והמפוכח הזה לא נועד לרפות ידי איש חלילה. ההפך הגמור. שום דבר ממה שנדרש כאן אינו מעבר לכוחנו. כפי שהיה ביכולתנו לבנות, כך בכוחנו לשנות. אמנם, יש להודות, איננו מצטיינים בתחזוקה שוטפת של מערכות ציבוריות ענקיות – אבל הכול ניתן לתיקון.

אם נכיר באתגרים ונהיה נחושים לעמוד בהם, נצליח. אין בזה ספק. עמדנו באתגרים הרבה יותר גדולים, אחרת לא היינו פה, במולדתנו המשגשגת, חוגגים את השנה החדשה. כשעם ישראל מציב לעצמו מטרה, קשה לעמוד בדרכו. שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל.