ביום ראשון בערב הוקם למספר דקות בית חולים שדה, בדשא שמול בית החולים סורוקה בבאר־שבע. חבורת צעירים בחלוקים לבנים ניגשו "לטפל" בחבריהם ששכבו על אלונקות, תוך שהם אוחזים בידיהם שלטים המתארים המתנה ארוכה לשירותים רפואיים. המיצג, שביקש להמחיש את מצב מערכת הבריאות בפריפריה, היה חלק מסיום יומה הראשון של "צעדת השוויון". הצעדה יצאה לדרכה ביום ראשון אחר הצהריים משני מוקדים במקביל, באר־שבע בדרום וקריית־שמונה בצפון, בהשתתפות מאות צועדים מארגונים חברתיים מגוונים ובנוכחותם של חברי כנסת וראשי רשויות מימין ומשמאל. "עיר, קיבוץ, מושב או כפר, בלי פריפריה אין מחר", צעקו הצועדים בבאר־שבע. החלק השני של הצעדה התקיים ביום שני ברהט ובעראבה. בשלישי המשיכה הצעדה בטבריה, ברביעי בבית־שמש, ואירוע הסיום התקיים אמש בירושלים מול הכנסת.
"זה מאבק לאומי, לא רק של הפריפריה", הוא אומר. "בעוד שני עשורים לא יהיה לאנשים היכן לגור, ולכן חייבים כבר היום להשקיע יותר בצפון ובדרום. לצערי רוב תושבי המדינה לא מכירים את העובדות על הפערים, והנושא לא עולה לסדר היום הציבורי. לכן חייבים לעורר את השטח באירועים כמו הצעדה".
שנת מפגש
מדי שנה בשלהי חודש אלול מחפשים במשפחתנו איחול שיהלום את אותיות השנה החדשה, כדי לעטר בו את התמונה המשפחתית שנשלחת למשפחה המורחבת לפני החג. לקראת כניסתה של שנת תשפ"ב הציעה הבת הקטנה להשתמש במילה פרופורציות, וכך נולד האיחול "תהא שנת פרופורציות בחיים". התחושה בשלהי תשפ"א, השנה שבה הוקמה ממשלת בנט־לפיד, הייתה של איבוד פרופורציות. ההתבטאויות של חלק מאישי הציבור היו היסטריות וחסרות מידה. כל תוכנית של הקואליציה החדשה תוארה מיד כהשמדה, חורבן והרס. בדיעבד, נדמה לי שתשפ"ב העניקה פרופורציות למי שרצה בכך. מי שבוחן את המציאות יודע שלמרות תחזיות האימה, יישובים לא פונו, הנגב לא נמכר, וגם הרבנות הראשית לא הוחרבה.
השנה הציעה גיסתי להשתמש במילה מפגש, שמכילה שלוש אותיות מאותיותיה של השנה החדשה. המשפט תהא שנת מפגש הוא לא רק איחול לשנה הנכנסת, אלא גם תובנה לסיום השנה היוצאת. לפני מספר חודשים, בתום סיור עם קבוצת גברים חרדים בשכונת רמת־אשכול בלוד, אמר לי אחד מהם, איש חינוך ותיק מבני־ברק: "אני גר כל כך קרוב, ובכל זאת לראשונה בחיי אני נפגש עם הסיפור היהודי־ערבי בלוד. המפגש לימד אותי המון". בסיור אחר, של רבני בית הלל בחברה הבדואית, אמר יו"ר הארגון הרב מאיר נהוראי: "זו הפעם הראשונה בחיי שאני מבקר ביישוב בדואי, ומעכשיו ארגיש יותר בנוח להיכנס". ד"ר איברהים אל־עטונה, פסיכולוג המנהל את מרכזי החוסן בחברה הבדואית, אמר שם: "אני מחשיב את עצמי כמעורה בחברה הישראלית, ובכל זאת, המפגש הזה שובר גם אצלי מחיצות".
אי אפשר להתכחש למתחים בחברה הישראלית, שנובעים ממחלוקות מהותיות ואמיתיות. אבל אפשר לנהל את המתחים הללו באופן הרבה יותר טוב, אם יהיה יותר מפגש בין אוכלוסיות. ככל שיש יותר מפגש ויותר היכרות, יש פחות ניכור ופחות בורות. מפגש של הקשבה לא אמור להסתיים בהסכמה, אבל הוא עשוי להוביל ליותר הבנה. נקווה ששנת תשפ"ג אכן תהיה שנה של מפגשים שיולידו שיח מעמיק יותר, ואולי גם יובילו ליצירת חיבורים מתוך אחריות משותפת לעתיד המדינה. 
