ראש השנה בפתח, זמן של שינוי, התחדשות, הזדמנות לפתוח דף חלק ולעשות "ריסטארט" לנפש. כדי לחגוג ולציין את השנה החדשה חלקנו קונות שמלה חדשה, חלקנו מחדשות משהו בבית ובמקביל אנחנו מנסות לרענן גם משהו בתוכנו ומתפללות על השנה שתבוא שתהא יפה וטובה מזו שקדמה לה. כשזה מגיע למישור הזוגי- האפשרות לפתוח דף חלק ולאתחל את היחסים מחדש- היא מורכבת יותר. אנחנו כבר הרבה שנים יחד, עברנו הרבה, אהבנו ורבנו. זה מוכר, זה רגיל, כבר נדמה לנו שאנחנו מכירים זה את זו ממש היטב ומה כבר אפשר לחדש?! לפעמים זה קצת כמו שמיכת פוך ישנה: מוכרת ונעימה אבל לא חדשה, נוחה אבל לא מרעננת.
אז מה עושים? איך מצליחים להתחדש בתוך המוכר?
בן הזוג כמדינה זרה
דמייני את זה לרגע. את נוסעת למדינה זרה. את לא מכירה את השפה, את התרבות, את ההיסטוריה והגיאוגרפיה. ברגע הראשון את מלאת סקרנות וציפייה. את רוצה להבין, להכיר, לראות ולחוות, אך עם הזמן, וככל שהטיול מתמשך לו הנופים הופכים מוכרים יותר. עוד כמה ימים בטיול ואת מתחילה להרגיש בבית. לפעמים, אפילו קצת משעמם לך.
עכשיו דמייני ש"המדינה הזרה" היא בן הזוג שלך. יש לו שפה משלו, היסטוריה משלו, גיאוגרפיה פרטית שמאפיינת רק אותו. בהתחלה היית מרותקת. העיניים והאוזניים שלך היו כרויות אליו, אבל עכשיו אתם הרבה זמן יחד. את כל כך בטוחה שאת מכירה אותו, מבינה אותו, יודעת בדיוק למה התכוון, מה הוא רוצה ומה הוא יכול או לא יכול. את לא תמיד נותנת לו ליהנות מהספק, להיות קצת לא-מוכר עבורך.
ועכשיו, כששנה חדשה שלכם נפתחת, האם את מוכנה להסתכל עליו מחדש, להסתקרן לגביו, ללמוד אותו? האם את מוכנה לראות בו ארץ חדשה? האם את רוצה ללכת ולבקר במדינה שישנה במיטה לצידך?
במי התאהבת?
תעצרי שניה ותיזכרי בתחילת ההיכרות בינכם. הרגעים והימים הראשונים, התחושות והמחשבות שעלו בתוכך אז ותשאלי את עצמך – במי התאהבתי? מה משך אותי בו? מה היה בו שהלב שלי זיהה? את הבקשה הזו, להעלות את זיכרון ההתאהבות, אני מבקשת מכל זוג שבא לקליניקה לייעוץ זוגי. בהתחלה ישנו רגע של הפתעה, לא לזה הם ציפו. הוא והיא הגיעו עם מטען של אכזבה, כאב ועלבון שצרובים עמוק בנפש, הם רוצים לפרוק ולא בטוחים מאיפה להתחיל, ואז מגיעה השאלה הזו וטורפת את הקלפים. פתאום שפת הגוף משתנה, הקול מקבל גוון אחר ותווי הפנים מתרככים כשהנפש נזכרת בתקופת ההיכרות הראשונית. הם נזכרים מחדש במי התאהבו. את הפעולה הזו, את זיכרון ההתאהבות, את יכולה לעשות בתוכך לקראת ראש השנה, או בכל פעם שהשגרה והמציאות מטפסים עליכם. נכון, אתם לא באותו מקום, אבל הגבר שהיה שם אז – לא הלך לאיבוד.
זוזי.
זוגות רבים מאוד גיבשו לעצמם מבנה זוגי מסוים: הם יודעים מי לוקח את הרכב לטסט, מי מפנה מדיח, מי אחראי על השכבות הילדים, מי יוזם מריבות ומי הראשון שמבקש סליחה. מי בתפקיד יוזם האינטימיות המינית ומי בתפקיד הנמנע ממנה, מי זה שתמיד בעמדת "קורבן" ומי "התוקפן".
החלוקה הדיכוטומית היא טבעית מאוד. כבני אדם אנחנו זקוקים להבנה של המציאות סביבנו, וחלק גדול מהבנה זו היא היכולת למקום אנשים ומצבים בתוך מסגרות ברורות ויציבות. כאשר יש לנו אותן, המציאות בהירה יותר, מובנת יותר, קלה יותר לנשיאה. יש פחות חוסר ודאות. כל זה נכון עוד יותר במציאות הזוגית הדורשת כל-כך הרבה עשיה טכנית ורגשית. אם לא נדע מי האחראי על הכלים או להבדיל מי אחראי על היציאה מהמריבה הזוגית, נאלץ להתחיל בבירור כל פעם מחדש. זה מעייף, מתיש ומתסכל. ברור שאנחנו זקוקים לתבנית.
אך מה יקרה אם מדי פעם תרשי לעצמך לזוז? אם תיקחי על עצמך תפקיד אחר בניהול הבית או תבחרי בפוזיציה רגשית שונה מהרגיל? במקום להיות זו שתמיד פגועה לבחור להיות זו שמצליחה להתעלות ולבקש סליחה ראשונה או זו שמוכנה לצחוק באמצע מריבה למרות שהיא כועסת (ובצדק כמובן)? מה יקרה אם אתחיל מדי פעם לזרוק בדיחות בארוחת שבת או אתחיל פתאום לרקוד עם הילדים? דמייני כמה מעניין זה יכול להיות. כשאנחנו מסכימות להגיב באופן שונה מהאוטומט ההרגלי, שם מתרחשת גדילה. אנחנו לומדות כך למתוח את גבולות העצמי ושם השינוי מתחיל לקרות. אז אולי השנה ניקח את זה כמשימה- להפתיע את עצמנו לעתים יותר קרובות, להגיב באופנים שונים ממה שהתרגלנו, לעשות דברים שעד היום לא העזנו. שתהא שנה טובה.
