הדיון שהתקיים השבוע בבית המשפט העליון, בעתירת ארגון לביא נגד מינוי השופט מני מזוז בתקופת בחירות ליו"ר הוועדה המייעצת למינוי בכירים לתקופה מלאה של 8 שנים, היה מרתק. פעם אחר פעם ניסה מנהל מחלקת הבג"צים ענר הלמן להסביר מה נשתנה המינוי הזה מכל המינויים, אך השופטים התקשו להבין את הסבריו. למעשה, לא היתה בדבריו כל תשובה טובה לשאלה. חוץ מניסיון אחד, לטעון שזה פשוט לא אותו דבר. מינוי של שופט עליון בדימוס איננו ככל מינוי. כשממנים אדם כזה בתקופת בחירות אין חשש לפגיעה באמון הציבור. ובכלל, הוועדה איננה ועדה מבצעת, אלא מייעצת, וזה פשוט לא אותו דבר.
למרבה השמחה התברר הערב (ה') ששופטי בית המשפט העליון, או לפחות אותם שלושה שישבו בדין: סולברג, וילנר ורונן, אינם סבורים כך. בפסק הדין הבהירו השופטים שדין אחד לכל המינויים בתקופת בחירות. לא ניתן להגביל מינוי אחד ולאפשר מינוי אחר, אלא אם כן ישנם טעמים כבדי משקל שמצריכים זאת, למשל כפי שנקבע בנוגע למינוי הרמטכ"ל. רמטכ"ל זמני זו לא אופציה, אך יו"ר ועדה שממילא איננה מתכנסת באופן קבוע אלא רק לפי הצורך – יכול להתמנות במינוי זמני.
שופטי בג"ץ הוכיחו גם שהם מסוגלים להתעלות מעל הפרסונלי, וטוב שכך. הם ידעו לנקות את כל רעשי הרקע, כולל את ההודעה החצופה של השופט מזוז עצמו לפיה אם המינוי איננו לקדנציה מלאה של שמונה שנים הוא לא יסכים להתמנות. לא מדובר היה בהכרזה תמימה אלא באיום לא מוסווה: אם לא תאפשרו לי מינוי מלא, לא אסכים להתמנות בכלל, ואתקע את הליך מינוי הרמטכ"ל. האם ראוי ששופט של בית המשפט העליון בדימוס ינסה לייצר מאזן אימה שכזה מול מי שמכהנים כיום בתפקיד, חלקם קולגות שלו לשעבר? האם זהו הכבוד הראוי להצעותיו של בית המשפט?
ועוד הערה אחת קטנה לסיום. יהיו משמאל כאלו שינסו לצייר את ההחלטה הנוכחית כאילו היא נגד הממשלה, ולא היא. מי שהחלטתה נתקפה כאן באופן חזיתי היא היועצת המשפטית לממשלה, לא שרי הממשלה. גלי בהרב מיארה היא זו שהתנגדה, גם בשלב המוקדם וגם אחרי הצעת שופטי בג"ץ, למינוי יו"ר ועדה אד-הוק רק לצורך מינוי הרמטכ"ל. לא שרי הממשלה חשבו שמינוי כזה איננו נכון, אלא היא, ועל כן מי שצריכה להסיק מסקנות מהפסיקה זו בראש ובראשונה היועמ"שית. ואולי גם מי שבחר למנות לתפקיד הבכיר מי שנעדרת ניסיון ממשי הן במשפט מנהלי והן במשפט פלילי, שני הענפים המרכזיים ביותר בפעילותו של היועמ"ש. ודי לחכימא.
