שובן של המילים "מדינה פלסטינית" לנאומו של ראש הממשלה באו"ם, לראשונה מאז השמיע אותן שם בנימין נתניהו ב־2016, ובעיקר הדלפתן לעיתונאים יממה מראש, מעידה שגם יאיר לפיד מפנים את המצב: הבלוק שלו מתפורר. כבר לא נותר לו טעם בחישובים גושיים. שבירתו שמאלה לא תגרע קול אחד ממחנה נתניהו, אולי אפילו ההפך. אבל היא כן יכולה לייצר תנועה מסוימת לכיוון יש עתיד על חשבון מרצ והעבודה, תוצאה שבמערכת הבחירות הקודמת הוא נמנע ממנה. הפיצול במשותפת, חצי שעה לפני הגשת הרשימות, היה הסיכה האחרונה שננעצה בבלון הגוש של לפיד. מול גוש נתניהו לא ניצב "גוש לפיד" אלא מחנה רל"ב, שהביא את לפיד לראשות הממשלה בשם ההתנגדות לבנימין נתניהו, אך לא התגבש מאחוריו כמנהיג.
בבל"ד טוענים שאין הבדל של ממש בין ראש הממשלה לראש האופוזיציה. לכן לא היססו שם לסכן את הבלוק החוסם שלו בריצה עצמאית, שבעיקר שיפרה את מצבו של נתניהו בסקרים. גם אם המהלך יעורר מעט את אחוז ההצבעה המנומנם בחברה הערבית, בל"ד לא מתקרבת, בינתיים, לאחוז החסימה, ומסכנת בנפילה גם את חד"ש־תע"ל. אחמד טיבי ואיימן עודה, משוחררים מההסכם עם סאמי אבו־שחאדה, יהיו חופשיים להמליץ על לפיד, וכך בכוונתם לעשות; אבל אם לא תחול תפנית שתעורר את הרחוב הערבי (חוק המצלמות למשל, שנועד לדכא את ההצבעה במגזר והשיג תוצאה הפוכה), הייצוג הערבי הנמוך ממילא עשוי להתכווץ. גם בשאר מפלגות השמאל הציוני לא רואים בלפיד מנהיג בלתי מעורער: מרב מיכאלי נפנפה בקוצר רוח את לחציו לאיחוד עם מרצ, אביגדור ליברמן מאשים אותו ברקיחת ממשלה עם החרדים, ובני גנץ רואה בעצמו מנהיג של גוש עצמאי. נותרה לו רק זהבה גלאון.
מול ההבנה הזאת, לפיד זונח את טקטיקת הגוש. בלשכת ראש הממשלה ניסו להסביר שהשיח על שתי המדינות הוא חזון עקרוני, לטווח הארוך, ולפעמים פשוט "צריך להגיד את מה שמאמינים וחושבים". אבל קמפיינר ממושמע כמו לפיד לא היה מחולל לעצמו פיגוע כזה בטעות או בשליפה – ודאי לא מתוך לשכת ראש הממשלה.
הפנייה שלו לטקסטים הללו, שאין ספק שהוא מאמין בהם אבל לא היה מוכרח להשמיע אותם חודש וחצי לפני הבחירות, מעידה שגם הוא מפנים שאם המגמה הנוכחית תימשך, בעוד זמן קצר סביר שלא יהיה ראש הממשלה. לפיכך הוא מעדיף להציג קו ברור שאולי יכווץ את מחנהו, אבל יחזק את כוחו באופן אישי וגם עשוי לשרת אותו בטווח הארוך. אבל אולי יש כאן תובנה חשובה יותר: קמפיין גן הוורדים שהוא מנהל הוכיח את עצמו, אבל לא מספיק לדגמן ראשות ממשלה. פגישות ותמונות עם מנהיגים בעולם חשובות, אבל צריך גם להציע תוכן. הרל"ב בפני עצמו כבר לא מחזיק כרעיון מארגן.
ביש עתיד מאמינים שכך לפיד עשוי להאיץ את מגמת ההתחזקות שהוא מציג מתחילת הבחירות, אולי אפילו לגרד את רף שלושים המנדטים. העמדה הזאת תהפוך אותו, דרך הציבור, למנהיג הבלתי מעורער של השמאל־מרכז, שראשי המפלגות בו מסרבים בינתיים להתיישר מאחוריו, אפילו כראש ממשלה. וממקום כזה, אולי גם ממשלת אחדות של שתי המפלגות הגדולות – כולל רוטציה עם נתניהו, מהלך שלפיד דוחה לפי שעה בכל תוקף גם כשהוא ראשון – תהפוך לגיטימית יותר.
המחנה הממלכתי נבוך עם צאת ההדלפות מנאום לפיד. גדעון סער, מתן כהנא וזאב אלקין, ששתקו עד כה מול ההצהרות השמאליות של שותפיהם לרשימה, מיהרו לנצל את ההזדמנות ולהסתער על נאום ראש הממשלה הצפוי, גם בלי משמעת קמפיין. גנץ וגדי איזנקוט שותקים בינתיים. קו השבר במפלגה של גנץ עובר במדינה הפלסטינית. כשלפיד מחזיר את הנושא התיאורטי לשולחן, נחשפים הסדקים שם בין סער לאיזנקוט ובין כהנא לאיתן גינזבורג.
למרות מאמציו של גנץ לחולל קמפיין תלת־ראשי, הוא לא מצליח להתרומם למספר דו־ספרתי גבוה. איזנקוט, שנועד להקפיץ אותו, הפך למשקולת כשהבהיר שכרגע מספר המנדטים של כחול לבן לא לגיטימי כדי לדרוש ראשות ממשלה. בניגוד ללפיד שמחדד עמדות, גנץ מנסה לפזר ערפל ממלכתי, כדי להישאר במרחב הקונצנזוס שבין המחנות. בשני הצדדים לא רואים בו את המועמד המועדף, אבל הוא עשוי להיות הפשרה המוסכמת, ולכן מקפיד עדיין להפגין יחסים חמים עם החרדים בכל אירוע דתי שבו מוכנים לקבל אותו. האחרון היה כשביקר ביום רביעי בלילה בסליחות בישיבת אור החיים של הרב ראובן אלבז, וזכה לחיבוק מופגן מחבר מועצת חכמי התורה של ש"ס – מחווה שאיש משרי הממשלה הנוכחית לא היה זוכה לה, אבל גנץ מייחס לה חשיבות רבה מדי.
בניסיון להוכיח שיש לו סיכויים להרכיב ממשלה, קמפיין המחנה הממלכתי הציג בשבוע שעבר שלטים ובהם פנים מטושטשות של עריקים פוטנציאליים מהליכוד. השבוע הופץ סרטון שמבטיח ממשלה עם רע"מ ומרצ, ש"ס ויהדות התורה. אלא שהמאמץ הנואש להציג קואליציה מקטין בפועל את הסיכויים לכך: מי שמחזיק עריקים לא חושף אותם חודשיים לפני הבחירות, ומי שמגיע להבנות חשאיות עם מפלגות בגוש השני לא מאלץ אותן להכחיש כל קשר באופן נמרץ. ואולי זה בדיוק מה שלפיד הבין: טקטית, הגיע הזמן לוותר על הטקטיקה.
לקראת השקת קמפיין הבית היהודי פיזרו אנשיה של שקד טיזרים לקראת "נאום משמעותי". ההפתעה המובטחת התגלתה כחידוד של בקשת סליחה מהקהל ש"ליבו נשבר", ופנייה אל "מיליון לבבות". אבל מה בעצם המשמעות של הנאום המשמעותי? שקד מבקשת סליחה על הפרת ההבטחות ועל הפגיעה בבוחריה, אולם לא מתחרטת. לדבריה, הקמת הממשלה הייתה טעות פוליטית, לא מהותית. בנשימה אחת היא אומרת דבר וכמעט היפוכו: לו הייתי עומדת בראשות ימינה, לא הייתי מקימה את הממשלה הזאת אלא חותמת נאמנות לנתניהו. אבל היא גם אומרת: הקמת הממשלה במקום עוד בחירות הייתה הדבר הנכון למדינה.
המסר מבולבל, אבל שקד נשמעת נחושה. הניסיונות לדחוק בה לפרוש – מצד בצלאל סמוטריץ' ונתניהו מחד גיסא, וכהנא והמחנה הממלכתי מנגד – רק גורמים לה להתעקש. האנשים הקרובים ביותר אליה הטילו ספק בכך שתגיע עד הלום וחשבו שעם סקרים כאלה היא לא תגיש רשימה, אבל האמת היא שכבר אין לה מה להפסיד. בזיכרון ההיסטורי, אין הבדל אם תתרסק בקלפי או תפרוש לפני יום הבוחר, אבל אם תצליח להשיג ארבעה מנדטים היא תקנה את עולמה. כאצבע ה־61 היא תוכל לקבל איזה תפקיד שתרצה בממשלה (היא מכוונת למשרד החוץ), וגם תשיג את הלגיטימציה בימין שהיא כל כך מבקשת.
בינתיים אין בכוונת שקד להיכנע לקמפיין שדורש ממנה להתפטר מהממשלה ולהפקיר את משרד הפנים. גם הקריאות שתפרוש מהמרוץ כדי להבטיח שלא יאבדו קולות לגוש נתניהו לא מרגשות אותה. מצידי שלא יהיו לו 61, היא אומרת בשיחות סגורות, וממילא עדיפה ממשלה רחבה. שקד מציגה את עצמה כגורם מרסן: תשלים לנתניהו לממשלה צרה, אבל לא תאפשר חוק צרפתי, פיטורי היועמ"שית, או כל מהלך שכרוך בביטול משפטו.
נתניהו, ששומע את המסרים הללו, ביקש השבוע מחברי הליכוד בהרמת כוסית לקראת השנה החדשה לשדר מסר אחד: איילת לא עוברת. בליכוד ובמפלגת הציונות הדתית עושים כל מאמץ לפגוע בה. פלח המצביעים הקטן (אומנם לא קטן כמו מפלגת נועם, שאחריה חיזרו בלהט) של המתלבטים בשולי הימין שומע בימים האחרונים שורה של עלבונות: חסרי אחריות, מתנשאים, פיינשמקרים, מורעלים, יפי נפש. אם הליכוד ומפלגת הציונות הדתית יתמידו בדרך הזאת, אולי סיכוייה של שקד דווקא ישתפרו.
