דודי היקר, הרב ד"ר יעקב דוד הרצוג, היה עילוי אמיתי. איש רוח ומעש, מוח אנליטי מזהיר, בעל גודש של ידיעות, רוחב אופקים בלתי רגיל, סקרנות אינטלקטואלית שאינה יודעת שובע וכוח הסתכלות חודר. לפני שנקטעה הקריירה שלו, כאשר נפטר בטרם עת לפני יובל שנים, כבר הספיק למלא תפקידים בשירות הידיעות של ההגנה; להצטיין במה שהוגדר כ"שליחויות עדינות" בטורקיה במלחמת העולם השנייה בתור מזכיר "הוועד להצלת יהודים"; להוציא לאור תרגום ופירוש באנגלית לחלקים נרחבים מהמשנה; להשלים דוקטורט במשפטים; לקבל הסמכה לרבנות; לטוות קשרים מדיניים ובין־דתיים חיוניים; לבנות מערכות יחסים חשובות עם העולם הנוצרי על עדותיו השונות, לרבות הוותיקן; ולכונן לראשונה דיאלוג פורץ דרך עם המלך חוסיין ועם בית המלוכה הירדני, בימים שבהם הדבר נראה דמיוני לחלוטין.
לאלה נוספו כמובן התפקידים הממלכתיים החשובים שמילא מקום המדינה ועד מותו. הוא היה יועצם המדיני הקרוב של דוד בן־גוריון, לוי אשכול וגולדה מאיר, ציר בוושינגטון, יועץ בכיר במשרדי הדתות והחוץ, שגריר בקנדה, ובתפקידו המשמעותי ביותר – מנכ"ל אגדי של משרד ראש הממשלה. באחת התמונות שהייתה תלויה בביתו נכתבה ההקדשה הבאה: "לצפנת פענח של מדיניות ישראל". על החתום: דוד בן־גוריון. הכינוי הזה, שהמקרא מעטר בו את יוסף, הלם אותו מאוד.
שמו של יעקב הרצוג התפרסם באופן יוצא דופן בישראל ובעולם כולו בשנת 1961, בעקבות הוויכוח הפומבי שיזם עם ההיסטוריון הבריטי פרופסור ארנולד טוינבי, שנחשב להיסטוריון המשפיע, הפופולרי והנערץ של זמנו. קשה להפריז בעוצמת מעמדו של טוינבי ובהשפעתם של עשרות הכרכים והמאמרים שפרסם ושתורגמו ליותר משלושים שפות. גולת הכותרת של פעילותו ההיסטורית המדעית הייתה סדרה של שנים־עשר כרכים, "מחקר של ההיסטוריה" (A Study of History). טוינבי בחן בה את עלייתן ונפילתן של עשרות ציוויליזציות, תוך שהוא מנסה לזהות דפוס היסטורי באופן שבו ציוויליזציות ואומות מגיבות בחוכמה וביצירתיות לאתגרים, עולות לגדולה, שוקעות בניוון ומתפוררות עד לקריסתן הצפויה. הסיכום המקוצר של הסדרה בכרך אחד נמכר בארה"ב לבדה בכ־300 אלף עותקים.
חריפה במיוחד הייתה שפיטתו ההיסטורית של טוינבי את העם היהודי ואת הציונות. העם היהודי, טען, נשאר בתוך העמים כמאובן היסטורי. היהודים הנושאים את גורלם ואת מסורתם אינם רקמה חיה אלא שריד מת. הניסיון להחיות את העם היהודי בציון, כמוהו כניסיון להקים לתחייה דינוזאורים ב"פארק היורה"; מעשה מסוכן, לא רלוונטי, אפילו אכזרי. מכאן, הסיק טוינבי, שהציונות שניסתה להחיות את הלאום היהודי ה"מאובן" בהקמת מדינת ישראל, הביאה אסון על הפלסטינים וערביי האזור. כך שלמעשה, לטענתו, ישראל היא מדינה שנולדה בעיוות ובחטא.
אל מול טוינבי, "גוליית" האינטלקטואלי ה"מחרף את מערכות ישראל", התקשו מדינת ישראל והעם היהודי למצוא מענה. רק לאדם אחד היה העוז להציב אלטרנטיבה: ד"ר יעקב הרצוג, שכיהן אז כשגריר ישראל בקנדה. דודי פנה לפרופסור טוינבי, ששהה באותה עת בשבתון בקנדה, והזמין אותו באופן רשמי לדו־קרב רעיוני והגותי, ולמעשה לוויכוח פומבי על דבריו.
רבים חרדו, חששו וניסו להניא את דודי מלגשת אל הדו־קרב האינטלקטואלי הזה. הם פחדו שזה "גדול עליו". החשש מהפסד היה גדול, אך יעקב הרצוג לא נרתע. יסודות הדיון אשר הניח אז, אודות מהותו ההיסטורית של העם היהודי וצדקת דרכה של מדינת ישראל, חשובים ורלוונטיים עד היום. הוויכוח הזה השפיע על דור שלם של צעירים יהודים, בהם מי שנכחו בוויכוח ומי שהאזינו ונחשפו לו על ידי כלי תקשורת מכל הסוגים, בכל רחבי תבל.
הנחישות הזו להגן על כבודו של עם ישראל ועל עקרונות היסוד של מדינת ישראל ושל הציונות בפני כל תוקף, מתנגד או מאיים, היא מהמאפיינים האישיותיים הבולטים של שני האחים – אבי, חיים הרצוג, לימים הנשיא השישי של מדינת ישראל, ואחיו הצעיר ממנו, יעקב. התכונות האלה הן תוצר ישיר של החינוך שקיבלו מבית, אצל סבי וסבתי – הרב הראשי לישראל הרב ד"ר יצחק הרצוג, והרבנית שרה הרצוג. שני האחים זכרו היטב כיצד הפגינו הוריהם נגד הספר הלבן הבריטי, וכיצד נאבקו כנגד שתיקת משפחת העמים בימיה החשוכים של השואה; הם הבינו כי האחריות, גם אם כבדה היא, מוטלת על כתפיהם, ולא נרתעו מלשאת בה בכבוד.
צילום או ציור
ויכוח הרצוג־טוינבי, כפי שהוא כונה לימים, התקיים אמנם בעבר, אבל משמעויותיו רובצות לפתחנו גם היום. טוינבי תפס את ההיסטוריה כתהליך נוקשה, מכני. סצנת דפוס שבה תוצאה אחת מובילה כמעט בהכרח לתוצאה אחרת. הציוויליזציות כולן, התרבויות, עולות ונופלות על פי "חוק ההיסטוריה", אשר ממנו אף ישות לא יכולה לחמוק. "המאובן היהודי", כך גרס, לא יוכל לחמוק ממלתעותיה של ההיסטוריה. הוא לא חמק מהן בעבר, ולא יחמוק מהן בעתיד. העם היהודי, תיאר טוינבי, התחיל את דרכו כאומה צומחת בשולי המזרח התיכון, הקים ממלכה, פיתח דת ותרבות, היה בשיא עוצמתו, ומאז הידרדר ודעך. ניסיונות ההחייאה של הקמת מלכות ישראל השנייה, בבית שני, גם הם לא צלחו, וכמו עמים רבים אחרים לפניו, גם העם היהודי ירד לנצח מבימת ההיסטוריה. הניסיון להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, טען טוינבי, הוא שריד של אימפריאליזם מערבי, תוקפני, שתוצאותיו אכזריות.
לעומתו סבר יעקב הרצוג כי "להיסטוריה יש היסטוריה", כפי שניסח זאת אחד מענקי הרוח של הדורות הקודמים, ההיסטוריון פרופסור יעקב טלמון. ההיסטוריה איננה גוש מוצק, נתון עובדתי אובייקטיבי. משמעותו של כל מאורע היסטורי נבחנת בשני מישורים: הראשון, כיצד רואים אותו בני דורו ואיזה רושם הוא הותיר עליהם; והשני, כיצד רואים אותו בני הדורות הבאים ואיזה רושם ומשמעות הוא מותיר עליהם. ההיסטוריה, לתפיסתו, איננה צילום כי אם ציור, ואת הציור אנחנו מציירים, ואנו אלה שנותנים לו תוכן ומשמעות.
לדוגמה, איחוד גרמניה על ידי ביסמרק נחשב מאורע היסטורי כבר ברגע שבו התרחש. אבל לעומת זאת, כאשר ב־1903 התקיים ויכוח בין מהפכנים מרקסיסטים מזי רעב – האם מישהו ידע אז להצביע ולומר שהוויכוח הזה הוא מאורע היסטורי שממנו תצמח בריה"מ ותתרחש המהפכה הבולשביקית שתשפיע על חייהם של מיליונים? לעיתים רק ממרחק הזמן אנחנו שבים ומעניקים משמעות לאירועים שהתרחשו בעבר.
יתרה מזו, דודי גם האמין שלהיסטוריה יש משמעות מוסרית. הוא ידע היטב שבשונה מההיסטוריון היווני תוקידידס או מזה המוסלמי אבן־חלדון, שניסו גם הם לתאר את חוקי ההיסטוריה, כותבי התנ"ך בחנו את ההיסטוריה על פי אמת המידה של "ויעש את הטוב" או "ויעש את הרע" בעיני ה'. כך שהתפיסה היהודית שואלת: כיצד אנחנו שופטים את ההיסטוריה? מהי אמת המידה שלנו?
וכפי שמסכם טלמון: "מול טוינבי, משורר השקיעה וההתפוררות של תרבויות, ניצב יעקב הרצוג בעל הביטחון של עם (ואני הקטן מוסיף: עם חי, קיים, נושם ועצמאי במדינתו הריבונית) אשר אזכור ראשון של קיומו בתעודה זרה – הכתובת המצרית המפורסמת מ־1230 לפנה"ס – כבר מודיע על כיליונו 'מבלי להשאיר אחריו זרע'".
טיעוניו אלה של דודי עמדו לנגד עיניי כשהתארחתי לאחרונה בכנס לציון 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל. הרי ברור וידוע שב־1897, כשהקונגרס הזה התרחש, כמעט אף אחד בזירה הבינלאומית וגם רבים מבני העם היהודי לא שמעו עליו. רק ממרחק הזמן אנחנו יודעים להצביע על הרגע ההוא כרגע שבו הונחו היסודות המדיניים והפוליטיים להקמת מדינת ישראל, מאורע היסטורי ששינה את פני העם היהודי והאנושות כולה.
מגורל לייעוד
אמנם טוינבי חזר בו לבסוף מחלק מעמדותיו בעקבות הוויכוח, במהלך שבאופן מעט אירוני נחקק אף הוא בספרי ההיסטוריה; אבל גם כיום יש היסטוריונים שסבורים, במעין טענת המשך לטענותיו של טוינבי, ש"היהדות הייתה ועודנה דת שבטית ומכונסת בעצמה, שאכפת לה מאוד מגורלו של עם קטן אחד ומקורותיה של ארץ זערורית, אך אין לה עניין עמוק במרבית תושבי כדור הארץ, ולכן אין פלא שחשיבותה ההיסטורית מצומצמת". אינטלקטואלים אחרים ממשיכים, כמו טוינבי, לראות במדינת ישראל מעין גשר פיקוד של האימפריאליזם המערבי, ומאמצים עמדות רדיקליות אף יותר התומכות ב־BDS ובהחרמת ישראל.
הדיונים על צדקת דרכה של ישראל, צדקת דרכה של הציונות ותרומתה של היהדות, לעולם אינם דיונים ששייכים אך ורק לעבר. הם מתרחשים היום, והם חריפים במיוחד בקרב העילית האינטלקטואלית. חמישה אחוזים בלבד מאזרחי ארה"ב תומכים ב־BDS, אך בסקר בקרב בוגרי אוניברסיטת הרווארד במחזור של 2022, הביעו 34 אחוזים מהסטודנטים תמיכה ב־BDS. צדקת דרכו של העם היהודי וצדקת דרכה של הציונות נתונים תחת מתקפה עזה.
גם מי שטען כי תרומת היהדות לעולם שולית, נאלץ בסופו של דבר להודות שתרומת היהודים להיסטוריה האנושית היא משמעותית מעבר לכל פרופורציה. אלא שדרך חכמה ואמיצה הרבה יותר תהיה כפי שהציע דודי – לשוב ולהתייחס להיסטוריה כציור בהתהוות, לקחת עליה אחריות, לטעון אותה במשמעות, ולהמשיך לעצב אותה.
צדקת דרכן של היהדות והציונות טמונה לא רק בעברן המפואר, ברעיון צלם הא־ל שהן הביאו לעולם, בתקווה לעולם טוב יותר, ב"צדק צדק תרדוף", או בשאלות האתיות שהן מעלות במלוא עוצמתן. צדקת דרכן של היהדות והציונות טמונה גם ביכולת ובחובה שלהן להמשיך להיות משמעותיות, צודקות, מעצבות אמות מידה וערכי מוסר, אנושיות ודמוקרטיה, שרלוונטיים ועכשוויים לשאלות ההווה והעתיד. צדקת דרכן של היהדות והציונות תבוא לידי ביטוי אם נראה בהן ייעוד ולא רק גורל.
בסופו של יום, הישגיה המופלאים של מדינת ישראל הם הוכחה, אמפירית אפילו, לטעויות הבסיסיות בטיעוניו של טוינבי. העובדות האלה, המציאות הזאת, הן שיקוף ברור לצדקתו של יעקב הרצוג. ההיסטוריה חיה בתוכנו, והעם היהודי חי ומחיה אותה, יומם וליל. ברגעים אלה ממש נכתבת ההיסטוריה של העתיד, בשפת התנ"ך, כאן במדינת ישראל. מחקרים פורצי דרך, חידושים תורניים ואמוניים נשגבים, טכנולוגיות שמאפשרות פיתוח סביבתי בר־קיימא או תובנות רוחניות ופסיכולוגיות עמוקות. דבר אחד ברור: תרומתה של מדינת ישראל היא תרומתה של היהדות, ולא פחות מכך היא ניצחונה של הציונות שהאמינה ועודנה מאמינה שיש לקחת אחריות מוסרית וערכית על ההיסטוריה, ולעצב אותה לקראת עתיד טוב יותר ומתוך מחויבות לתיקון עולם.
בסיום דבריי אזכיר את דודתי פנינה ז"ל, רעייתו של דודי ואשת ציבור מרשימה, שגידלה את ילדיה לתפארת לאחר מותו; את בת דודתי שירה הרצוג ז"ל, האהובה והקרובה לי כאחות, שהלכה לעולמה בטרם עת; וכמובן את אלינורה הרצוג וד"ר יצחק שי הרצוג שייבדלו לחיים טובים וארוכים, ילדיו ובני דודי, אשר זכרו והיעדרו הכואב של הרב ד"ר יעקב הרצוג נוכחים בחייהם יום יום.
יהיו זכרו הטוב ותרומתו למדינת ישראל ולעם היהודי ברוכים ונצורים בליבנו לעד.
