בשנת תש"ו היה שניאור זלמן חשין שופט מטעם המנדט הבריטי בבית המשפט המחוזי בתל־אביב. רק שנתיים לאחר מכן, בקיץ תש"ח, הוא ימונה לאחד מחמשת השופטים הראשונים בבית המשפט העליון של מדינת ישראל. לספר המיוחד שכתב כששימש שופט מחוזי קרא חשין "שחוק ודמע בבית הדין", והקדיש אותו לאביו ר' משה דב ולסבו ר' שמואל שלום, שהיו "סופרי סת"ם וסופרי גיטין בעיה"ק ירושלים".
את פתיחת הספר הוא מקדיש לסיטואציה הבלתי אפשרית של קיבוץ הגלויות: היהודים המגיעים ארצה חולקים חלום משותף, אבל הם שונים כל כך זה מזה. ובלשונו: "ארץ ישראל, ליבה של האומה העברית, מכנסת לתוכה את נדחי ישראל מכל ארצות פזוריהם: חובבי ציון חדורי הכרה לאומית; ילידי הארץ שגורלם נקשר במולדת על ידי אבותיהם ואבות אבותיהם מדורי דורות; יהודים מזרחים ומערביים, יוצאי קווקז וכורדיסטן, תימן ומרוקו, וסתם יהודים תלושים אשר הקרקע נשמטה מתחת רגליהם ושערי כל ארצות תבל נעולים בפניהם. כל קיבוצי גלויות אלה יושבים בארץ זה בצד זה וחיים את חייהם העצמיים המיוחדים".
חשין טוען שחזון כור ההיתוך לא עובד: "להלכה, הרי כל אלה הם אנשים אשר ממקור אחד חוצבו, ואשר משאת נפשם האחת היא לקנות אחיזה בקרקע, להתערות בחיי היישוב, ולשרוף את כל גשרי הגולה מאחוריהם. אנשים בעלי אידיאל משותף, מעור אחד. אך למעשה אין חיי הישוב הומוגניים כלל ועיקר. רובם של שבי־גולה אלה יושבים להם קיבוצים־קיבוצים, ונקודות המגע ביניהם מועטות מאוד. מצויים הם בעיר ובכפר, מכונסים לתוך עצמם, כלואים בגטאות רוחניים. בין חומותיהם ממשיכים הם על אדמת אבות – אם מתוך אינרציה, או מחמת קדושת מסורת הספוגה בדמם – את צורות החיים אשר הביאו עמהם מארצות מוצאם, על כל המנהגים, המסורות, האמונות והדעות אשר עליהם חונכו וגדלו המה ואבותיהם". חשין מוסיף ומביא דוגמאות ממנהגיהם של יהודי גרמניה ויהודי אמריקה, שהעלייה ארצה לא שינתה את אורחם ורבעם.
"גדרות גבוהות יוצרות שכנים טובים", טוען הפתגם האמריקני. אבל יש מקום אחד שבו הגדרות לא יעזרו משום שכולם מתערבבים בו בעל כורחם – בית המשפט. "יכול אדם מישראל לגזור על עצמו שלא יבקר בבית קולנוע או בבית קפה", מפרט חשין. "אם חייו התרבותיים אינם מגיעים לרמה מסוימת, יכול הוא לחיות את חייו במנוחה מבלי לבקר בתיאטרון או לשמוע הרצאה או קונצרט. אם חייו הכלכליים אינם מסובכים ביותר, אין לו הכרח לבוא בקשרים עם בנקים ומוסדות כספיים אחרים; שיווי המשקל בחייו בוודאי לא יופרע אם לא יהיו לו קשרים הדוקים עם מקומות השעשועים למיניהם.
בבית המשפט "אתה מאזין למצוקתו של הפרדסן מבאר־טוביה, ענוּתוֹ של גורף הביבים אשר נתגלגל מתימן, וסבלותיו של מי שהיה חרושתן בריגה", תיאר חשין
"אך קשה לתאר אדם מהיישוב אשר מעולם לא היה לו ולא יהיה לו שום מגע ומשא עם בית המשפט. אם אינו פונה אליו מרצונו הטוב, חזקה כי ביום מן הימים יובא לשם שלא בטובתו. אם הוא בעל נכסי דלא ניידי ומשכיר דירות לאחרים, היה בטוח כי ביום מן הימים, מסיבה זו או אחרת, יבחל בדייר הגר בבניינו וימצא אמתלא להוציאו מהדירה, ואז יפנה אל בית המשפט בתלונה כי הדייר מחזיק בדירתו כלב המפיל אימה, מפריע את מנוחת השכנים, או שאינו משלם שכר דירה במועדו. ואם דייר הוא, יגלה באחד הימים כי המים החמים פסקו מִזרוֹם במטבחו, ההסקה לקויה בימי הקור העזים, או כי מערכת הצינורות סתומה, והרי בהכרח דורש הוא סעד מבית המשפט. אם הוא מעביד פועלים, ייפול חשדו יום אחד על אחד מעובדיו כי הוא קונה 'במשיכה' צרורות של חומרי גלם, או מסית את יתר הפועלים לדרוש, על ידי שביתת שֶׁבת, או על ידי שביתת לכת, תנאי עבודה הוגנים יותר, והרי גורר המעביד את השכיר לבית המשפט ודורש לקונסו. ואם שכיר הוא, ימצא עצמו פתאום מפוטר בלא משכורת ובלא פיצוי, ושוב יביא תלונתו לבית המשפט.
"אם הוא מוציא ספרים לאור, או מחבר פזמונות לעם, או משכלל מכשירים בשדה הטכניקה, יגלה פתאום כי מישהו משתמש ביצירתו ומציף בה את השוק בלא נטילת רשות. ואם עסקן ציבורי הוא, לדאבון ליבו, יווכח כי חלף מסירותו הרבה לטובת הכלל, יש ומלעיזים עליו וחושדים בניקיון כפיו, והריהו תובע עלבונו באמצעות בית המשפט. אם לא נזהר האזרח בחוקי התנועה, אם קרן אור בקעה מחלונו בחשכת הלילה בתקופת ההאפלה, אם רישיון הרדיו שלו לא חודש במועדו, אם חלה טעות בשם ילדו בתעודת הלידה, או בשם אשתו בתעודת הנישואין, או בשם מורישיו בתעודת המיתה – והוא מבקש לתקנן – עיניו נשואות שוב אל בית הדין.
"מאה ואחת דרכים מובילות את האזרח לשם. משום כך, אין לך מקום המשקף כל כך את הווי הישוב כבית המשפט. מזרח ומערב, צפון ודרום, עשיר ורש, קטון וגדול בו נפגשים. ויריעות ארוכות ומגוונות של חיי ישראל בארץ נפרשות יום יום בבית הדין, ומהסיפורים אתה שומע את הד נשימתו של עם שְׂבע ימים ושבע רוגז. אתה מאזין לפרשת מצוקתו של הפרדסן מבאר־טוביה, ענוּתוֹ של גורף הביבים אשר נתגלגל מתימן, סבלותיו של מי שהיה חרושתן בריגה, הרפתקאותיו של ציוני משיקגו ומצוקותיו של חייל שחזר משבי האויב. אתה שומע מקרוב על מנהגי שבטים, אמונות טפלות, מילי דבדיחותא, מימרות חז"ל, הלצות שנונות, מעיין שופע של חומר פולקלורי בריא לחקר נפשה וטיבה של אומה זו".
איש לא נמלט מן הדין, מסביר חשין, ולכן כולם דורשים שיראו אותם. כולם דורשים שיבינו אותם. ואנו נוסיף שמה שנכון למצוקותיהם של אנשים פרטיים, נכון על אחת כמה וכמה לציבורים שלמים החשים שהערכים שלהם מאוימים. מערכת המשפט לא יכולה שלא לראות אותם.
האפיקורסים הפכו לבורים
לסיסמת האקטיביזם השיפוטי "מלוא כל הארץ משפט" יש שורשים עמוקים במקורותינו. "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם", נלחש בשבוע הבא מתחת לטליתות. א־לוהים נקרא "המלך המשפט", ותפילות הימים הנוראים קרועות במתח שבין הוד ההמלכה לאימת הדין. בני האדם ניצבים לפני הא־ל כעומדים לדין.
אלא שהדין צריך להיות דין צדק הוגן, ולכן מזהיר הלל במסכת אבות "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". יום הדין מתאפשר רק בשל יסוד הזיכרונות – העובדה שהא־ל זוכר ורואה את האדם, ו"מגיע למקומו", בבחינת "אין נסתר מנגד עיניך, הכול גלוי וידוע לפני ה' א־לוהינו, צופה ומביט עד סוף כל הדורות, כי תביא חוק זיכרון להיפקד כל רוח ונפש".
ר' נחמן מברסלב מסביר את הקשר שבין היכולת לראות את הזולת ולפתח אמפתיה כלפיו, ובין האפשרות לשפוט אותו משפט צדק: "כי כשאדם יושב לדבר בחברו, זה בחינת ראש השנה… שהוא יושב ודן את חברו. וצריך ליזהר מזה מאוד, ולהסתכל על עצמו היטב אם הוא ראוי לזה לשפוט את חברו… כי רק הוא יתברך לבדו ראוי לשפוט את האדם, כמו שאמר חז"ל אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום חברו, כי אם השם יתברך".
בשביל לשפוט את חברי אני חייב להיות מסוגל להבין אותו. אחרת אני חיצוני לסיטואציה הייחודית שלו, מנוכר אליה. ר' נחמן מצטט את המדרש שבו א־לוהים מתחרט על שהקטין את הירח, ומסביר מדוע ראש השנה חל בראש החודש העברי, שבו הלבנה פגומה: ברגע הזה א־לוהים נזכר בפגימת הלבנה, שהיא ה"חטא" שלו עצמו. ברגע הזה הוא מסוגל להבין מהו חטא, ומתוך כך להבין את האדם החוטא, "להגיע למקומו". אלמלא ההבנה הזו, המאפשרת אמפתיה והזדהות, א־לוהים לא היה יכול לשפוט את האדם.
שניאור זלמן חשין היה נצר למשפחת רבנים מצאצאי מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי. בצעירותו למד ב"חדר", בישיבה ובבית המדרש העברי למורים. "שחוק ודמע בבית הדין" ממחיש את עומק החיבור של חשין למסורת היהודית מחד גיסא, ול"מאמץ העם לתקוע יתד במולדת" מאידך גיסא. פרקי הספר שכתב (ותודה לעו"ד יענקל'ה כרם שהכיר לי אותו) יוצאים מאנקדוטות שהתרחשו באולמות המשפט ומשם מפליגים לכל עבר: פילוסופיה, תיאולוגיה, ספרות, משפט משווה, ואינספור ציטוטים וניתוחים מהתנ"ך, מדברי חז"ל, מדרשים, ראשונים ואחרונים. חשין, כמו שאר המשפטנים בני דורו, היה בן בית ביהדות גם לאחר שזנח את שמירת המצוות. הרקע היהודי העמוק שלו אפשר לו להזדהות עם עולמם של התימני והמרוקאי, ה"חופשי" וה"אדוק". הוא ראה את כולם ולכן יכול היה להיות שופט של כולם.
אלא שהאפיקורסים מהדור ההוא הולידו בורים בדורות שאחריהם. תורה מונחת בקרן זווית, ורוב שופטי בית המשפט העליון בימינו כה רחוקים מהעושר היהודי, שהם קצת איבדו את היכולת להבין את כולם ולהיות שופטים של כולם.
מערכת המשפט היא אחד הנושאים המרכזיים במערכת הבחירות הקרובה. לא כל נציגי המחנה הלאומי מבקשים רפורמות מסיבות ראויות. בערב ראש השנה חשוב להיזכר במה שאולי שכחנו: הגיוון בהרכב השופטים הכרחי, משום שמערכת המשפט לא יכולה להרשות לעצמה לא לראות את כולם ולא להיות שייכת לכולם.
