מאחורי "חוק ההמשכיות", שאושר בשבוע שעבר בקריאה ראשונה פה אחד בזמן פגרת הבחירות, עומד רעיון שובה לב לכאורה. מה אנושי יותר מלאפשר להורים שכולים לחלל צה"ל לעשות שימוש בזרעו כדי להביא לעולם צאצא שימשיך את השושלת? כיום החוק מאפשר אומנם לשאוב את זרעו של החלל, אולם אם הבן שנפל לא הותיר אחריו צוואה מפורשת בנושא, ולא הייתה לו בת זוג קבועה שמעוניינת להרות מזרעו, אי אפשר לעשות דבר בזרע שהופק. ההורים הם אומנם יורשיו החוקיים של בנם, אך השליטה במה שייעשה בזרעו של אדם נתונה לו ולבת זוגו הקבועה בלבד.
את הצעד הגדול לקידום חוק ההמשכיות יזמה קבוצת הורים שכולים, שמטבע הדברים הלב של כולנו יוצא אליהם. אחת מהם היא ניצה שמואלי, אמו של סמ"ר בראל חדריה שמואלי, שנפל מאש מחבלים בגדר המערכת בעזה בחודש אוגוסט 2021. בפוסט שחיברה שמואלי באביב היא כתבה: "בראל היה ילד של שמחה, אהבה, חברות ומשפחתיות. בחצי השנה האחרונה עמדה בפני משפחתו וחבריו של בראל מטרה אחת, והיא ההמשכיות של בראל. אני, בתור אמא של בראל, מחפשת אישה שרוצה להביא ילדים לעולם מהזרע של בראל, ויכולה לתת מעצמה עבור המטרה המשפחתית שלנו – לגדל את נכדי ולהיות אחת מבני משפחתנו החמה והאוהבת".
במקביל יצאה שמואלי למאבק ציבורי עם הורים שכולים נוספים, במטרה לאפשר את ההליך מבחינה חוקית. כשהגיעה הצעת החוק בחודש יוני לדיון בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת, סיפרה האם השכולה שבעקבות הפוסט היא קיבלה כ־1,400 פניות מנשים שמעוניינות להרות מזרעו של בנה. מה שנותר לה כעת הוא רק לפרוץ את המחסום החוקי המונע ממנה לממש את הרצון ליצור המשכיות לבראל – רצון שלטענתה היה גם רצונו, כפי שעולה גם מדברים שכתב בחייו.
"זה לא פוגע באף אחד", אמרה שמואלי בדיון בוועדת העבודה והרווחה, ודבריה נותרו ללא מענה. אך למען האמת, השתיקה אינה בגדר הודאה המוכיחה שההצעה לא תפגע באיש, אלא רק מצביעה על כך שלנפגעים האפשריים אין יכולת להשמיע את קולם.
ראשונים הם החללים עצמם: ההורים השכולים שיצאו למאבק משוכנעים שרצונם ורצון הבן שנפל זהה. לא פעם הם מסתמכים, באופן מובן, על הרצון שביטא הבן להתחתן, להקים משפחה ולהביא ילדים משלו לעולם. אולם את הרצון הזה של הבנים אי אפשר לממש. יצירת המשכיות גנטית ללא הורות ממשית אינה שקולה להקמת משפחה והבאת ילדים. אלא שהבנים כבר לא איתנו, ואיש אינו יודע אם רצונם זהה לזה של הוריהם.
קול נוסף שלא נשמע בדיון – והוא חשוב אף יותר – הוא זה של הילדים שייוולדו בעקבות החוק. "המתים", כמאמר החכם באדם, "אינם יודעים מאומה", והפגיעה בזכותם על זרעם היא במידה רבה סמלית. הילדים שייוולדו יישאו בתוצאות באופן ממשי מאוד. האם מישהו שאל אותם לרצונם לבוא לעולם כיתומים מלידה, מצבה חיה לאביהם הגנטי שנפל? האם מישהו בדק כיצד יגדלו ילדים שעל כתפיהם הדלות הועמסה משימה רגשית כבדה כזו?
שתי נשים אמיצות, שתיהן אלמנות, ניסו השבוע לתת קול לילדים הללו שטרם באו לעולם: יעל שבח עמיתתנו, שבעלה רזיאל נרצח בפיגוע בשומרון, ומיכל קסטן־קדר, שבעלה דולב נפל במבצע "צוק איתן". "בתור אמא לשישה יתומים, המחשבה להכניס אחד כזה למציאות הזו מבחירה גורמת לי לרצות לאמץ את כל היתומים בעולם", צייצה יעל בתגובה לאישור הצעת החוק. מיכל כתבה: "ילדתי היתומה הזדעזעה כששמעה על החוק הזה. 'להביא יתום לעולם בכוונה?' היא שאלה. עם כל הצער על ההורים שמבכים את בניהם – החוק הזה לא מוסרי". אולם בדיונים על הצעת החוק, מול ההורים השכולים, הקול הזה כמעט אינו נשמע. איש אינו רוצה לפגוע ברגשותיהם של אם שכולה ואב שכול.
למרות הקושי, ועל אף הכאב, חברי הכנסת חייבים לחשוב שוב על ההצעה ולא להמשיך את חקיקתה בכנסת הבאה באופן אוטומטי. באחריותם לתת קול למי שאינו יכול להשמיע את קולו בעצמו, וגם אם התפקיד קשה וכפוי טובה – אסור לחברי הכנסת למעול בו.
