ראש השנה הוא חג יהודי בלעדי. הוא נחגג לפי לוח שנה המקובל רק בעם ישראל. למרות זאת קבעה המסורת היהודית שמדובר ביום דין אוניברסלי: "וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון". הסיבה פשוטה: בדת מונותאיסטית, המאמינה בא־ל אוניברסלי אחד, לא יכול להיות שהא־ל לא יראה לפניו את כל באי עולם. ברוח דומה נתבעים גם אנחנו לראות לנגד עינינו אחריות לכל באי עולם.
בסופו של דבר הממשלה לא עמדה בלחץ, ואישרה את כניסתם של פליטים לא־יהודים. והנה התברר שהשד אינו נורא כל כך: לפי נתונים אחרונים, כ־30 אלף פליטים לא יהודים נכנסו לישראל, וכמחציתם כבר חזרו לארצם, אף שהמלחמה לא פסקה. כשהמצב באוקראינה יתייצב עוד יותר, מן הסתם יחזרו עוד רבים, ולישראל תהיה לגיטימציה להוציא בכפייה את מי שיסרבו לעשות זאת.
אבל יש חטא ישראלי ותיק וחמור בהרבה, בנוגע לאחריותנו האוניברסלית – והוא חטא מכירות הנשק למשטרים רצחניים. ישראל היא כידוע מיצואניות הנשק הגדולות בעולם. היא מוכרת נשק לכ־130 מדינות ברחבי העולם. יש הרבה איפול – לעיתים קרובות בתמיכת צווי בית המשפט – על המכירות הללו. אבל מנתונים שנאספו במשך שנים ברור שבין המדינות והמשטרים הזוכים לנשק ישראלי יש גם משטרים שרצחנותם אומנותם. הם הורגים ורוצחים בבני עמם את מי שמתנגדים למשטר האלים שכפו.
בין המדינות הללו בולטות דרום־סודן ומיאנמר (בורמה). רבבות ברחבי העולם נטבחו בידי משטרים שאומנו וחומשו בנשק ישראלי. בכנס שהתקיים השבוע בנושא עלתה הטענה שגם ממשלת אתיופיה, בפעילותה למיגור המרד בחבל תיגראי, משתמשת בין השאר בנשק ישראלי. מכיוון שבחבל תיגראי חיים גם יהודים רבים (המנהיג ההיסטורי של עליית יהודי אתיופיה, פרדה אקלום, בא מחבל תיגראי), עולה שייתכן שנשק ישראלי קטל גם יהודים.
חשוב לציין שאף שחברות פרטיות מבצעות את רוב מכירות הנשק הללו, החוק הישראלי מחייב את מערכת הביטחון לאשר כל עסקה בתחום, גם כזו הנעשית באופן פרטי. בסופו של דבר, גם למדינה יש יכולת לשלוט בנעשה. המדינה, מצידה, מצדיקה את העסקאות האפלות במגוון נימוקים: תעשיית הנשק היא ייצוא ישראלי מרכזי, ופגיעה בה תפגע הן בהכנסות המדינה והן במקור פרנסתם של אלפי ישראלים; חלק מהמדינות הרוכשות מעניקות לישראל תמורה חיונית שאינה רק כלכלית – למשל במתן אפשרות ליציאת יהודים רחבה (אתיופיה). לפי פרסומים זרים יש גם מדינות המסייעות בתמורה במניעת העברת נשק איראני בתחומן.
אי אפשר להתעלם מכובדם של הנימוקים האלה, אבל בשורה התחתונה הם לא יכולים להצדיק סיוע לרצח המוני. הנימוק הכלכלי בוודאי לא יכול להצדיק זאת, אבל גם הנימוק המדיני־ביטחוני בעייתי מאוד – לא רק משום שיש ספק מוסרי גדול, והתנגדות יהודית ברורה, להצלה עצמית דרך רצח הזולת, אלא גם משום הכלל של "ברי ושמא": את סיוען המדיני־ביטחוני של המדינות הללו אפשר אולי לקנות בדרכים אחרות, וגם לא בטוח שהוא יועיל כדי למנוע את הסכנות, אבל בינתיים נרצחים רבבות בידי המשטרים הללו.
בסוגיה הזו יש הסכמה נדירה. רבנים, אנשי רוח, ארגוני זכויות אדם וארגונים דתיים כבר חתמו על עצומות והביעו התנגדות למכירות הנשק הרצחניות. אבל אצל רובם הנושא מונח במורד סדר העדיפויות. רבנים מזדעקים יותר נוכח מה שנראה להם כפגיעה בזהות היהודית, ואנשי זכויות אדם מזדעקים יותר נוכח פגיעה בפלסטינים, בלהט"בים ובמבקשי מקלט. בלי להפחית מחשיבותן של הסוגיות האחרות, אין ספק שהפשע החמור ביותר שישראל מבצעת הוא הפשע הזה, הנוגע לרצח המונים. בשנה הקרובה חשוב להעלותו לראש סדר היום.
