כאז גם היום אפשר להריח באוויר ההרים את ריחו של עימות אלים מתקרב. ליידויי אבנים כבר התרגלנו, אבל פיגועי הירי היומיומיים הם הסלמה מסוכנת שאי אפשר להתעלם ממשמעותה. ההידרדרות הביטחונית שמאיימת לצאת משליטה היא פרי נסיבות שלאף אחד כבר אין שליטה עליהן. גל הטרור חייב את כניסת צה"ל לערים ג'נין, שכם וכפריהן, מה שהביא להגברת החיכוך ולהתעוררות השטח הפלסטיני. מעצרים ליליים שהיו בעבר שגרתיים הפכו למבצעים קרביים מורכבים ומדממים. הרשות הפלסטינית כבר לא שולטת בשטח, ולמרות כל מאמצי מערכת הביטחון לתחזק אותה, נראה שהשאלה כבר איננה אם תקרוס – אלא מתי.
הדבר היחיד שאפשר לומר בביטחון על המצב שנוצר ביהודה ושומרון הוא שהוא זמני וארעי, ושבכל רגע עתיד להתפוצץ. האדם חושב שהוא שולט במציאות, אבל היא חזקה ממנו. המתווה המדיני של אוסלו הניח שהרשות הפלסטינית תעשה עבורנו את העבודה ותילחם בטרור, אבל המאבק בינינו ובין הערבים על הארץ הזו עמוק ושורשי ממה שאלה המעורבים בו – משני הצדדים – יכולים להעלות על דעתם. כוחות תת־קרקעיים בהיסטוריה, בתרבות ובעומק התת־מודע של עמים וקיבוצים הם חזקים מתוכניותיהם של פוליטיקאים, גם אם כוונותיהם טובות.
מאיה קגנסקיה, אינטלקטואלית ומבקרת ספרות יהודייה מרוסיה שעלתה לארץ כבר בשנות ה־70, הייתה מבקרת ספרות מזן נכחד. הבנתה את הנפש הרוסית על נבכיה ונפתוליה, וידיעתה את רוח התרבות הרוסית ושורשיה, אפשרו לה לנתח את הספרות הרוסית בעומק שכבר קשה למצוא היום. כל מסה שלה היא יצירה מרשימה בפני עצמה. פה ושם היא גם נגעה, בדרך אגב, בהשלכות מדיניות וגיאו־פוליטיות של ניתוחיה הספרותיים. בקובץ המסות "דמדומי האלים", שיצא בעברית ב־2005, כתבה קגנסקיה: "אם אינני טועה, והמיתולוגיה הרוסית־הפטרבורגית־הים־תיכונית עדיין חיה בתודעה הרוסית, כי אז במאה ה־21 אנחנו עוד נשמע על מלחמתה הגדולה של רוסיה באוקראינה – למען החזרת כל נמלי הים השחור לידיה, ובאמצעות זאת למען חזרתה של רוסיה אל מקורותיה האימפריאליים".
היחסים הבינלאומיים, האינטרסים המנוגדים בין המעצמות, השתלשלותם של אירועים והידרדרותם למלחמות, האישים המעורבים כמו נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ונשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי – כל אלה הם רק קצה קרחון; הם רק לבוש חיצוני לשאיפותיהן הפנימיות, הלא מודעות, של אומות ותרבויות המניעות את ההיסטוריה. בעומק התרבות הרוסית ובשורשיה, מסבירה קגנסקיה, מוטבעת שאיפה עמוקה אל הים התיכון. לא רק שאיפה גיאו־פוליטית אלא תשוקה רוחנית־תרבותית, בעיקר ליוון הקלאסית. נשמתה של רוסיה תלויה בכך, ואף אחד לא יוכל לעצור אותה מלנסות להגשימה במלואה. השאיפה הזו כופה את עצמה על הנסיבות ועל האישים, ומפעילה אותם בעל כורחם.
אם כך באשר לתרבות הרוסית העכשווית, שלדעת קגנסקיה שורשיה נעוצים בימי הצאר פיוטר הגדול, לפני כ־300 שנים – מה נאמר אנחנו? הקשר שלנו לארץ ישראל איננו רק היסטורי או אפילו תרבותי. לא זכות היסטורית מניעה אותנו, אלא כורח – והכורח אינו רק היסטורי אלא מטפיזי. הוא ברית. כך נבראנו אנחנו, וכך נברא העולם. גם אם נרצה, לא נוכל להתכחש לברית הזו ולא נוכל לא לשאוף להגשימה במלואה. ההתנגדות של העולם הערבי לשאיפת חזרתנו לעצמנו ולארצנו, שכרגע באה לידי ביטוי בטענה הכוזבת של הפלסטינים על הארץ הזו, לא תוכל לברית הזו. גם אנחנו עצמנו לא נוכל לה.
במוקדם או במאוחר יפרוץ מה שחייב לפרוץ, ונמצא את עצמנו בעל כורחנו לא רק במבצע מסוג "חומת מגן 2", כפי שדרשו השבוע פרנסי ההתיישבות ביהודה והשומרון, אלא באירוע מקיף הרבה יותר. הרשות הפלסטינית תקרוס, השטח יוצף בערב רב של ארגוני חבלה, מחבלים מטעם עצמם, כנופיות, חמולות חמושות ושאר בעלי כוח ואינטרסים, והאש תתלקח לא רק ביניהם אלא תופנה גם כלפינו. בלית ברירה יצטרך צה"ל להיכנס לערים ולכפרים וייאלץ לפרוק אותם מנשקם, על כל הכרוך בכך.
אין צורך לנסות לדמיין תרחישים אפשריים – המציאות תעלה על כל דמיון. דבר אחד ברור: המצב הנוכחי זמני וארעי מעצם מהותו. תהיה זו ממשלת ימין או ממשלת שמאל, המציאות תכפה עליה את אמיתתה.
