בפעם האחרונה שבה עמדתי בראש השנה ליד אבא שלי בבית הכנסת, לא הייתי בר מצווה. בכיתה ט' כבר התחלתי להתפלל בישיבה התיכונית, כעבור ארבע שנים עברתי לישיבה הגבוהה והעברתי שם עשרה מתוך אחד עשר ראשי השנים האחרונים (לפני ארבע שנים היינו אצל ההורים של אשתי, לאחר שהתינוק הזעיר שלנו השתחרר מהפגייה רגע וחצי לפני ראש השנה). תפילה ישיבתית בימים הנוראים היא ברירת המחדל שלי, אני כמעט לא זוכר משהו אחר.
והנה אנחנו פותחים שנה כמה עשרות קילומטרים מהישיבה. בערב ראש השנה צבט את הלב שלי געגוע קצת מפתיע – דווקא לא לתפילות (שמאוד אהבתי), אלא לסעודת הלילה השני, שבו לפי המסורת האברכים מארחים בחורים. בכלל, חוץ משנת הקורונה זו הפעם הראשונה שאנחנו לא מארחים בראש השנה. אולי בשנה הבאה.
קפצתי עם הילדים לישיבה בערב ראש השנה. כבר בשנה שעברה לא הכרתי חלק ניכר מהבחורים הצעירים, והשנה נשבר שיא של כל הזמנים: מעל מאה בחורים בשיעור א'. נכנסתי לבית המדרש ומצאתי את עצמי מוקף בחבר'ה שאין לי מושג מי הם. כעבור כמה רגעים ניגש אלי חבר בגילי שעוד לומד היום בישיבה ואמר בהקלה: "כיף שבאת, סוף סוף פרצוף מוכר". כמה חברים נוספים תהו איפה אנחנו מתארחים, אבל הבהרתי שרק באנו לביקור מולדת, ואת החג נעשה בבית שלנו, בירושלים. נכנסנו לרכב ונסענו בחזרה, מותירים מאחור ערמות של נוסטלגיה ומנגינות ואנשים אהובים, והולכים לחפש את עצמנו בבתי הכנסת של השכונה.
ארץ האפשרויות
והנה אני מגיע להבדל הראשון בין ראש השנה בישיבה לראש השנה בשכונה: בתי כנסת, ברבים. בכל שנותיי בישיבה היה מקום אחד שבו התפללתי, בית המדרש. השאלה האם אני נהנה בתפילות של הישיבה אפילו לא נשאלה, אני פשוט מתפלל שם, בקהילה שלי ובמקום הקבוע שלי.
האקסיומה הזו נשברה בראש השנה הזה, ולא רק בגלל שאנחנו עדיין מתאקלמים. יש פה כמה מניינים בזמנים, סגנונות ונוסחים שונים, ופתאום הרבה יותר נוח להתפלל ערבית פה ושחרית שם ומנחה במקום שלישי. במוצאי החג ספרתי: התפללתי בחמישה בתי כנסת שונים. בכל אחד היו כמה פנים מוכרות והרבה פנים זרות, ופתאום אתה מגלה שהדרך היחידה שהכרת לתפילת ימים נוראים היא לא היחידה. אני אפילו לא מדבר על התפילות במניין עם נוסח שונה מזה שאני רגיל אליו – גם במניין האשכנזי ואפילו ישיבתי למדי שבו התפללתי שחרית, התפילה הייתה שונה.
פיוטים שנראו לך חלק הכרחי מהתפילה תופסים פחות נפח ולהפך. מנגינות ישנות שבישיבה נדחקו מפני החדשות, פתאום חוזרות ומקבלות מקום. אפילו מנגינות שאתה יכול לזמזם מתוך שינה, פתאום מתגלות בווריאציות אחרות – ואתה תוהה אם החזן מכיר את המנגינה הזו באופן טיפה אחר, או שזו פשוט מנגינה אחרת לחלוטין שרק במקרה נשמעת כמעט אותו דבר.
כמובן, גם האנרגיות אחרות. כשאתה מתפלל עם 300 בחורים ואברכים נלהבים, השירים נשמעים אחרת, וגם הריקודים ממושכים יותר. זה עניין טכני פשוט: בישיבה אם החזן רוצה שישמעו אותו, הוא צריך להגביה את הקול; ואם החזן צועק, הציבור יצעק בחזרה. כשאתה במניין של עשרים אנשים באולם קטן, באופן טבעי האווירה אחרת. אגב, יתרון מסוים לסביבה לא מוכרת – כשהחזן של שחרית לא מגיע והגבאי מסתכל החוצה באימה בסוף "נשמת", אין לך מושג מי הבחור שכנראה לא הצליח לקום.
למען יאריכון ימיך
אגדה יהודית מספרת על רב מסוים, שהגיע מבית ליטאי והפך לאדמו"ר, וכדרכם של החסידים היה משנה עתים ומחליף את הזמנים – טובל במקווה, לומד, טובל שוב כי הטבילה הקודמת לא הייתה טובה מספיק, עושה כוונות, טובל בשלישית, מתפלל שחרית לקראת הצהריים, מנחה אחרי השקיעה, ערבית בחצות וחוזר חלילה.
יום אחד הגיע אביו לביקור בקהילה החסידית של בנו, והתנה זאת בכך שזמנים יהיו זמנים, כמו שרק הורים וסמלים בטירונות יכולים לדרוש. קמים בבוקר – שחרית. השמש נוטה לשקוע – מנחה. צאת הכוכבים – ערבית. כשהביקור הסתיים אמר האדמו"ר בהתפעלות שהוא פתאום מבין את הפסוק "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" – "פתאום היה לי המון זמן לאורך היום".
אז בהשראת הפירוש המשועשע הזה, גם אני חייב לומר שפתאום היה לי המון זמן לאורך היום. במקום שהתפילה תסתיים אחרי שתיים כולל מוסף, מנחה ומע"מ, מייד אחריה סעודת חג ואחריה הולכים לתשליך וכבר צריך למהר לערבית של היום השני, ואז צריך לאכול עוד סעודת חג למרות שלמי יש כוח – מסתבר שאם התפילה נגמרת ב-11 והמניין המאוחר ב-12, אפשר לסיים סעודת חג בצהריים ופתאום יש לך זמן ללמוד ולנוח ואפילו קצת להסתובב בשכונה. דווקא מקום נורמלי ל"תשליך" לא מצאנו – נראה שבכל השכונה אין אפילו בריכת דגים אחת לרפואה, או לפחות אף בריכת דגים שבעליהם החוקיים מסכימים להאכיל בעוונות של כל הקהילה. אז הלכנו לטיילת וכיוונו לעבר עין לבן או העמק או הים התיכון או האוקיינוס ההודי שלדעתי היה בכיוון הכללי שאליו הסתכלנו. מקווה שהלוויתנים יסתדרו עם זה.
גם לא מצאנו את כל הסימנים שהתרגלנו אליהם – למרות שפע הסופרים שהשכונה התברכה בהם. אז הסתפקנו השנה בתפוח בדבש ותמר, רימון וגזר; אני מקווה שהאויבים שלנו יסכימו להסתלק אפילו שזרקנו עליהם ככה, ושנהיה לראש אפילו אם שום דג לא בהה בנו משולחן החג (למרות שיש להודות בכנות שגם בשנים הקודמות לא הקפדנו על הסימן המסוים הזה).
ואם נחזור ללוח הזמנים, יש פה עוד עניין – הישיבה היא במהותה מרחב גברי. זו לא תיאוריה חברתית או אבחנה שנוגעת ליחסי כוח, אלא עובדה פשוטה: זה מוסד לימודי לבנים, ולמרות שהקהילה מאוד חמה ותומכת ומשקיעה גם בחצי השני, הלו"ז לא לוקח בחשבון את הנשים שרוצות להתפלל. ברגע שאתה בעלבת, אתה יכול לקום לוותיקין ולשחרר את החצי השני לזמן תפילה ארוך יותר.
שתהיה לנו שנה טובה, של התחלות טובות והמשכים מוצלחים, ושיתקבלו תפילותנו ברצון.
