המשחק המאוס הקרוי “המלך אמר" תמיד שעמם אותי. מעולם לא ראיתי טעם או ערך במתן פקודות סתמיות לאנשים, כמו להרים ידיים, למחוא כפיים, לצחוק או להתכופף. מעולם במהלך משחק טיפשי כזה לא העזתי בעצמי או ראיתי מישהו שהעז להשתמש בסמכויותיו כמלך כדי לדרוש מהנתינים דברים קצת יותר מפנקים.
למה בעצם לא לבקש גירוד בגב או מסאז‘ ברגליים, או אפילו איזו הקפצה לתחנת הדלק כדי לקנות שם בחנות איזו קוקילידה.
זה לא שיש לי בעיה עם מלכים. גם אני בילדותי תמיד נהגתי להתחפש לאסתר המלכה – אהבתי את הכתר על הראש, את הגלימה והשמלה המפוארות. אבל מעולם לא הרגשתי שהכוח הסמכותי הוא מפתה או נגיש. אולי מפני שגם במשחק וגם בתחפושת, אין בו באמת שימוש. ואולי, אם אודה באמת, זה כי ממילא כל חיי עפתי על עצמי ותמיד הרגשתי שאני לא צריכה כתר או שרביט כדי לתת פקודות, אלא פשוט לומר אותן – ותמיד יהיה מי שיבצע.
כמובן, הכלל הזה השתבש מעט אחרי שנולדו לי ילדים ואחרי שבשלב כלשהו הם ראו בי לא יותר מאדם פשוט במקרה הטוב, או במקרה הפחות מוצלח – טבחית כושלת, מנקה היסטרית או כספומט ממורמר.
קשה להודות שבסופו של דבר מרחב הסמכויות והשליטה שלי על החיים מוגבל מאוד. קשה להסכים שאין לי מושג מה אמור לקרות, ומלבד תפקיד צנוע אני לא מנהלת כאן כלום
אבל אם נישאר רגע במחשבה ובדימוי, אין שום צורך בסמליות הזו כדי להיות מלכה. מנגד, הסמלים האלו לא בהכרח מאפשרים לך סמכויות מלכותיות.
ובכל זאת, לא יכולתי לא להתרגש ואפילו קצת להתעצב מתמונות הלווייתה של מלכת אנגליה השבוע. האישה הזו, שהייתה בגילה של סבתא שלי עליה השלום, שראתה מלחמות עולם, שקמה בכל יום לתוך עולם תובעני עם לוח זמנים חסר פשרות, שכל חייה לא נחה ממשימתה או לפחות לא במושגים המוכרים לנו, הניחה את הכתר וירדה מכס המלכות.
הסמליות הטהורה הזו של מלכות על כל גינוניה ופארה משכה אותי לחשוב על הימים האלה, ימי אלול והמלך בשדה, ימים שבהם המלכות אינה רק סמל מפואר אלא גם סמכות ותוקף אמיתי, ועל מה מקומי בין כל אלו.
למה דווקא לי
כאישה שנולדה מאמינה, הידיעה על קיומו של מלך לעולם טבועה היטב בתוך עולם המושגים הבסיסי שלי. אני חיה בסדר גמור עם זה שאני רק נתינה פה, שאין לי באמת סמכויות לקבל החלטות הרות גורל. שכל מה שקורה כאן, לטוב ולרע, מונהג על ידי בורא. ברור לי מאוד שעל אף חוסר השליטה שלי במציאות, יש לי אמון וביטחון במי שמנהל את העניינים בטובו וברצונו.
כמובן, באופן טבעי לנוכח מאורעות חיי, לא תמיד קיבלתי בהכנעה או בהבנה כל מה שקרה לי. אבל בסך הכול ידעתי גם בעיתות משבר קשות להרים עיניים למעלה ולהכיר במלך הזה שברא פה הכול ומחזיק הכול ביד רמה.
השנה פתאום הבנתי שאת המחשבה הזו על המלוכה ומקומי בה אני לא תמיד מיישמת. יותר מזה, פעמים רבות אני מרגישה שלא לגמרי שחררתי, ובעצם כשנדמה לי שהמלך יורד רגע מכיסאו אני מיד מתגנבת אליו ומחליטה לנסות למלוך בעצמי על החיים.
זה פוגש אותי לא מעט. בפקקים בדרך הביתה תמיד אכעס למה דווקא עכשיו. ביציאה לנופש משפחתי או עם חברים, כשפתאום מה שתוכנן לא יוצא לפועל או שמשהו משתבש שלא בשליטתי, אני תוהה למה דווקא לי. אפילו במערכת בחירות ובכל המתנהל במפלגות ובממשלה, תמיד ילווה אותי קול מבוהל שמבקש להראות לי איך התוצאות הפוליטיות הן אסון שעלול לגרום לנזק בלתי הפיך, ושכועס: איך יכולנו לתת לזה לקרות.
איכשהו כשמשהו כזה קורה מיד מתחיל לבעבע בי כעס לא מוסבר שתוהה וקובל על תפקודו של מנהל הזירה, ויש לי כמה הערות לשיפור ושדרוג עבורו, כמו הנוסע שיושב ליד הנהג ולא מפסיק להתערב באופן הנהיגה של מי שמחזיק בהגה.
קשה מאוד להודות שבסופו של דבר מרחב הסמכויות והשליטה שלי על החיים מוגבל מאוד. קשה להסכים להבין שאין לי באמת מושג מה אמור לקרות, ואיך מלבד תפקיד צנוע עם טווח ראייה קצר אני לא מנהלת כאן כלום.
ובסיומה של השנה אני מוכנה להתבונן בכך שלא מעט פעמים הבחנתי שיושבת בתוכי יעל כלשהי, על כס מלכות מפואר שבנתה לעצמה, כשעל ראשה מונח כתר גדול ונוצץ שאיננו שלה, והיא כל היום עסוקה בלומר למי שבאמת מולך על העולם למה היא לא מרוצה מפעולותיו.
בא לי לקראת השנה החדשה לגשת אליה, למשוך את ידה בעדינות כדי שתרד מהכיסא הזה ולהוריד מעל ראשה את הכתר. שתשיב אותו בשתי הידיים למי שהוא שייך לו. לפנות יחד איתה לעבר מי שבאמת אוחז בתפקיד, ולומר לו מילה אחת פשוטה אבל מלאה באחריות ומשקל של בריאה שלמה: “מלוך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
