ראש השנה, בית הכנסת, כולם בחולצות לבנות, המזגן מתאמץ לקרר את החלל המלא יראה. הקהל מכונס לתוך עצמו, מתכונן לתקיעות השופר. החזן מרעיד בקולו את הפיוט "עת שערי רצון להיפתח": "הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת בִּמְלָאכָה. וְיַעֲנֶה יִצְחָק לְאָבִיו כָּכָה. אָבִי רְאֵה אֵשׁ וַעֲצֵי מַעְֲרָכָה. אַיֵּה אֲדֹנִי שֶׂה אֲשֶׁר כַּהְֲלָכָה. הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ"… את המילים הבאות כבר בקושי הצלחתי לומר, הסכר בתוכי נפרץ ומעיין הדמעות נשפך החוצה.
לאחר שיבשו הדמעות הגיעה התרגשות גדולה. משהו בתוכי האיר באור גדול, הבנה חדשה על סיפור העקדה. ניסיון העקדה הוא הניסיון העשירי והאחרון של אברהם אבינו בכדי להגיע אל המילים- "כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". מסע ארוך עובר אברהם אבינו: החל מהמבט שגילה שיש בורא לעולם, דרך הרצון להוציא את האמונה באל אחד החוצה לרחובות ולשווקים, ועד למוכנות לשלם את מחיר הבדלנות החברתית ולהקים תנועה של איש אחד. ויש עוד משהו שאברהם אבינו מלמד אותנו ואולי בגלל זה סיפור העקדה כל כך משמעותי: אברהם מלמד אותנו שאי אפשר לבד, שצריך את "וילכו שניהם יחדיו". ואת הדבר הזה גם לאברהם אבינו לוקח זמן להבין. גם הוא לא מצליח להבין ישר על ההתחלה שבלי יצחק אין לו קיום. זה לא רק שאין המשכיות לזרע שלו כי הרי יש את ישמעאל, אלא קיימת כאן הבנה עמוקה יותר. החסד של אברהם, הנתינה, האוהל הפתוח לארבע רוחות השמיים לא יכול להתקיים בלי הגבולות והדין של יצחק. חסד בלי דין לא יוצר חיים, נתינה בלי מסגרת לא יוצרת חיים.
לא יודעת להסביר למה אבל פתאום הרגשתי כל כך מוחזקת, כל כך מחובקת, פשוט אהובה. הרגשתי שהמלך שזה הרגע המלכנו אותו- כל רצונו מאז בריאת העולם הוא שנלמד לעבוד יחד, שנייצר איזון, שנבין שאי אפשר לבד. לוקח זמן להבין את זה- שיש כאן תהליך, שיש כאן מסע, שאפילו האב הקדמון שלנו לקח לו זמן לראות את זה.
ההכרה הזו שיש דברים שאני לומדת לאט יותר נתנה לי אוויר לנשימה, הכניסה בי רוח חדשה של רצון להמשיך לפעול ולעשות, גם אם אני נתקעת בקירות ומחסומים. לדעת שגם למצוא את מי שייתן את מה שלי חסר, את מי שיבהיר את מה שאצלי חשוך- זה לוקח זמן. היופי הוא שלעולם יש סבלנות וקצב משלו ויש לו את הדרך להוביל אותנו אל המסע הפרטי והכללי אל עבר היעד שלנו.
