החלטת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, השופט יצחק עמית, לפסול את ח"כ עמיחי שיקלי מהתמודדות ברשימת הליכוד לכנסת, מדגימה היטב את הקלישאה המקובלת בקרב שופטים, לפיה "לא תמיד צדק ומשפט נפגשים". שיקלי, כזכור, החל לפעול נגד עמדת סיעת ימינה מרגע הקמת ממשלת בנט-לפיד בניגוד מפורש להבטחות שנתנו מנהיגי הסיעה לבוחרים. אולם, בסיעתו בחרו במשך זמן ארוך לא לפעול נגדו, ולא לגרום להפרשתו באופן רשמי מהסיעה ולפגיעה בזכויותיו. זאת למרות שבאותה העת הרוב בוועדת הכנסת בו יכלה ימינה כמפלגת שלטון להיעזר היה יציב ומוצק.
העיתוי בו בחרה ימינה לפעול נגד שיקלי היה פוליטי טהור. בינו לבין שאלות של טוהר המערכת הפוליטית והצורך להבטיח את תקינות פעולתה לא היה דבר וחצי דבר. מדובר היה בסך הכל בניסיון אחרון, יש שיאמרו נואש, להרתיע את ח"כ עידית סילמן מלפעול נגד הקואליציה עם חזרת הכנסת מפגרת הפסח. למעשה, לכולם היה ברור, כולל לאנשי ימינה שפעלו והתבטאו נגד שיקלי, כי הוא זה שפועל בהתאם לרצון מרבית בוחרי המפלגה. לא הסיעה שהחליטה לפנות נגד חלק ניכר מבוחריה. מי שפגע באמון הבוחרים בנבחרים לא היה ח"כ שיקלי, שגם היום אם נעשה משאל בקרב בוחרי ימינה נהנה מתמיכה גבוהה יותר מזו שממנה נהנים החברים שבחרו לאפשר את הקמת הממשלה. למעשה, אפילו יו"ר ימינה הנוכחית, ח"כ איילת שקד, הודתה בכך לאחרונה גם אם לא בפה מלא, בבקשת הסליחה מבוחרי המפלגה אותה פרסמה.
ממילא, את הליך הפרשת חבר הכנסת שיקלי אי אפשר לראות כהליך "מעין שיפוטי" טהור. במקרה הטוב מדובר במהלך פוליטי לגיטימי, ובמקרה הרע יותר אפשר להתייחס אליו כאל סחיטה באיומים, לא נגדו אלא דווקא נגד ח"כ עידית סילמן (שיצאה אתמול איכשהו בשלום מהסיפור כולו, באופן מעט משונה, למרות שבמקרה שלה הקשר בין הפרישה מהקואליציה לבין השריון בליכוד נראה על פניו יותר מעורר תהיות). העובדה שדווקא זהו ההליך שאת חוסנו צריך לבצר לשיטת השופט עמית מפני פגיעה ב'אמון הציבור' בו היא אבסורד אורווליאני. לדברי השופט "אם נכיר בו (בשיקלי – ש"פ) כמי שפרש 'בסמוך' להתפטרות, יהא בכך כדי לרוקן מתוכן את סעיף 6א לחוק-יסוד: הכנסת ואת התכלית שעומדת בבסיסו, ובכך יש כדי לפגוע באמון הציבור ב'כללי המשחק' כפי שנקבעו על ידי הכנסת עצמה". נשמע טוב, אך עם היד על הלב, המתנת ח"כ שיקלי עם התפטרותו עד מועד הערעור שהגיש היא זו שתפגע ב"אמון הציבור בכללי המשחק"? לא למשל חקיקת חוק יסוד 'ממשלת חילופים' בין הבחירות להקמת הממשלה?
ועוד הערה משפטית קטנה. השופט עמית זלזל מאוד בעמדת שיקלי והייעוץ המשפטי לכנסת שלפיה מועד הפרישה שסמוך אליו צריכה לבוא ההתפטרות הוא לאחר הערעור. הוא אף דחה בהקשר זה (יתכן שבמידה של צדק) את ההשוואה לפרשיית גורולובסקי. אולם, בכך פגע השופט עמית לא פחות באמון הציבור ב'כללי המשחק' שהכנסת קבעה, משום שהוא רוקן מתוכן את זכות הערעור שהמחוקק עצמו העניק במפורש על החלטת ועדת הכנסת. לא מדובר הרי בעתירה לבג"ץ, אלא בזכות ערעור רשמית שקבועה באופן מפורש בחוק הכנסת, במטרה לאזן את האופי הפוליטי של החלטות ועדת הכנסת. החלטת השופט עמית הופכת את זכות הערעור הזו דה פקטו לאות מתה, וממילא פוגעת אנושות בזכותו של חבר הכנסת להסתמך על כללי המשחק שקבע המחוקק עצמו. אז מצי פה בעצם פוגע באמון הציבור, ח"כ שקלי או אולי דווקא השופט עמית?
