"אין לי בעיה להגיד למי יש מושג על ההוא שתפסנו במטעים," אמר עזריאלי, "אבל אני צריך ממך משהו בתמורה".
זה היה בראשון בבוקר, בדיוק אחרי חצי מהמילואים. אולג הופיע בפלוגה כאילו לא עזב אותה מעולם, חילק כיפים לעידו הסמ"פ, ישב לפגישות עם המח"ט והסמח"ט, אכל צהריים כמו בנאדם, בדק מדי פעם הודעות בפלאפון (הוא ביקש מאורי, גיסו, לטפל בזה. העובדים דווקא הגיעו הבוקר, דקלה אפילו הבטיחה לו לחנוך עובדים חדשים, הוא הרגיש כאילו אולי יש עוד סיכוי לעסק), וככה בצהריים המוקדמים התיישב לפגישות עם הקצינים, כשבאחת הפגישות היה עזריאלי. הוא היה עם אותו חיוך קטן שהסתובב איתו תמיד, והוא היה נראה עייף מאוד.
"תלוי מה זה המשהו הזה," אמר אולג.
"לא תלוי," אמר עזריאלי. "אני לא הולך לבקש ממך משהו מוגזם, אבל אם אתה רוצה את המידע הזה, קודם כל תגיד כן".
"כן," אמר אולג. הוא ידע שמקסימום יסרב במשפט הבא.
"יופי", אמר עזריאלי, הוא לקח לגימה של קפה שחור ונשף. "כל מה שאני צריך ממך הוא שתגיד שמצאת את הגנב שהסתובב בפלוגה, וזה לא אני".
"זה באמת לא אתה?" תהה אולג.
"תגיד לי," אמר עזריאלי, "אתה מבקש ממני מידע על סחר בסמים בין ישראל לסוריה, שכולל אנשים בתוך פלוגת מילואים שליטרלי יושבת עכשיו על הגבול, ומתכנן להשתמש במידע כדי לעשות קצת כסף מהצד, ומה שמעסיק אותך זו השאלה אם אחד הקצינים שלך גנב מאתיים שקל?"
"יש בזה משהו," הודה אולג.
"יופי," אמר עזריאלי. "אז תעשה את זה, ואני אגיד לך".
לא הייתה סיבה לכנס את הפלוגה כולה. אולג ישב רגע עם הפלאפון וניסח הודעה בוואטסאפ הפלוגתי. משהו פשוט: "חברים, גיליתי מי גנב את הארנק של מתן הדוס ומי גנב ציוד מהפלוגה, אני יכול להבטיח לכם שהכל בסדר והיה פה איזה סיפור של אי הבנה. שמעתי שכמה מכם חושדים בעזריאלי המ"מ, ואני מבטיח שזה לא הוא." הוא סיים לנסח ושלח את ההודעה.
עזריאלי הוציא את הפלאפון מהכיס, קרא, הנהן, חייך את החיוך המעצבן שלו ואמר "אני לא הייתי מנסח את זה ככה אבל בסדר. בקיצור, מי שיודע על זה משהו זה מנו וגבריאל. דבר עם אחד מהם. אפילו יותר טוב, דבר עם שניהם."
"מנו וגבריאל!" אמר אולג. "אבל הם שונאים אחד את השני!"
"זה נכון, למרבה הצער," אמר עזריאלי, "אבל תדבר איתם".
הוא שתה את שארית הקפה, הרים את הספל לאות ברכה ויצא, החיוך שלו עדיין מרחף לפניו. אולג התיישב וניסה לסכם לעצמו את הפגישה. קודם כל, הוא הרגיש, אם מנו וגבריאל מכחישים – הוא רק יצא מופסד מהסיפור הזה. אבל יכול להיות שזה השתיק את התסיסה בפלוגה, ואם זה המצב, אז יש בזה יתרון. שנית, יכול להיות שהם יסכימו לדבר, ואז הוא יוכל לסחוט אותם או לקחת חלק בפעילויות שלהם ולהשיג את הכסף זריז. ודבר שלישי, שניהם שונאים אחד את השני וגם מתסיסים את הפלוגה עם השנאה הזו. עידו אמר לו שהם הלכו מכות ביום שישי, באמצע הקפצה. מה יכול להיות הסיפור? אולי כל זה כיסוי למה שהם באמת? כדי שלא יחשדו בהם?
אולג נאנח והתחיל לתכנן את המשך היום. הוא יצטרך למצוא זמן היום שבו שניהם לא במשימות, ולדבר עם שניהם, ולקוות שמשהו עומד לצאת מתוך כל הסיפור הזה. הוא כבר תכנן להניח את זה בצד ולדבר עם מושון, הקצין הבא, כשהפלאפון שלו קיבל הודעה. הוא הסתכל, מתן הדוס שלח לו הודעה בוואטסאפ. הוא לא קרא אותה עדיין. השאיר סגור. אבל משהו בהודעה הזו ערער אותו, כאילו הוא פספס משהו שהיה אמור לראות מראש.
***
ביום ראשון מתן הוציא את הילדים לגנים. שלומית עדיין גירדה בראש והעור שלה שם עדיין התקלף, אבל כשנכנסה לגן אחד הילדים – מי זה בעצם? – בא וחיבק אותה, והמראה הזה ריכך את הלב של מתן, כך שהוא לקח את אורי לגן בשמחה ועם חיוך על הפנים, חיוך שלא נעלם גם כשהמטפלת דחפה לו שקית עם בגדים מלאים בקקי שנשכחו שם ביום שישי בצהריים, ולא נעלם גם כשנכנס הביתה והכין לעצמו ולתהילה קפה והתיישב לחשוב מה לעשות היום. הוא רצה לדבר עם תהילה על ההברזה שלו מהמילואים, ההברזה הלא־מאושרת שלו, יש לומר, אבל תהילה התעלמה מזה כמו שהיא מתעלמת תמיד מדברים שאין לה כח לדבר עליהם. היא שתתה איתו את הקפה והלכה לה למשרד שהיא לא אהבה, כדי לעשות עבודה שהיא מתכננת להתפטר ממנה.
מתן ישב בינתיים בבית. הוא חשב לראות איזו סדרה, אולי להתקדם קצת בפרוייקט הקטן שהוא התחיל לאחרונה במשרד. זו הייתה אפליקציה חמודה והוא היה גאה בה מאוד. בינתיים הפעיל נטפליקס ברקע, קיפל בגדים, שטף כלים והרגיש שהוא עוזר לתהילה ושזה בעצם דבר גדול לעשות, וככל הנראה זו הייתה ההחלטה הנכונה.
אבל בעשר בבוקר הופיעה ההודעה הראשונה. היא הייתה פשוטה. אמיר, שהיה בחמ"ל, כתב בוואטסאפ, "מישהו יודע איפה מתן הדוס? הוא אמור להחליף אותי תכף", ואחר כך הייתה גם שיחת טלפון מהחמ"ל הפלוגתי (שהיה בבונקר, ולכן אפשר היה לדבר משם רק בטלפון קווי. לסלולרי פשוט לא הייתה קליטה). מתן ענה והתנצל, הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב ושהוא צריך להישאר בבית, ועידו הסמ"פ היה אמור לעדכן את החמ"ל בזה, וסליחה ממש, אבל אמיר אמר רק "תשמע, אני כאן בחמ"ל כבר שש עשרה שעות, כרגע אמרת לי שזה הולך לעלות בעוד שמונה שעות, אני מקווה שאתה באמת לא מרגיש טוב", וכפל המשמעות של המשפט האחרון כיווץ את ליבו של מתן והתחיל איזה גל ייסורי מצפון.
הוא התקשר לתהילה בסביבות אחת עשרה וחצי. היא הייתה באמצע עבודה, הוא ידע, אבל הוא גם ידע שהמספר שלו יצלצל תמיד. היא ענתה בקוצר רוח. "אני באמצע עבודה," היא אמרה, "מה צריך?"
"אני טוחן חבר'ה במילואים," הוא אמר.
"מה?" היא אמרה.
"יש מישהו," הוא אמר, "אמיר, הוא עכשיו בחמ"ל, הוא אמור לצאת הערב לאירוע, אבל הוא לא יוצא לאירוע כי אין מי שיחליף אותו, כי מי שיחליף אותו זה אני, ואני בבית".
"ואין לצבא פתרון?" היא אמרה
"יש," הוא אמר, "אבל לא מיידי".
"וואי מתן," אמרה תהילה, "זו לא בעיה שלי. כל הסיפור הזה הוא לא בעיה שלי. אני צריכה אותך בבית. תחליט את מה שאתה רוצה להחליט וקח אחריות על ההחלטות שלך, זה כל מה שיש לי לומר לך. ועכשיו תסלח לי, אני צריכה לחזור לעבודה."
הוא הבין אותה, בטח שהבין אותה. עבודה, היריון, שני ילדים קטנים, קשה, אבל הטלפון מאמיר לא הניח לו. הוא חשב עליו, בנאדם, אישה, ילדים, חיים אחרים, שמישהו פשוט מחליט לשנות תוכניות ומשאיר אותם לבד. לא היה לו מושג אם לאמיר היו ילדים או לא, ובאופן כללי אמיר היה מעין דמות שולית בסיפור שמתן סיפר לעצמו בתוך הפלוגה הזו, ועדיין הוא הרגיש איזו מחוייבות לגורלו, כאילו הוא זה שמשאיר אותו שם.
הוא ניסה להדחיק את הסיפור, ובשעה הבאה קבע לעצמו תור לרופא שיאשר לו שהוא לא יכול לחזור למילואים, ושלח על זה הודעה מתרגשת לתהילה – שסימנה לו אגודל מונף ולא יותר. יותר משנפגע, הרגיש שזה לא הוגן. היא זו שבגללה הוא נשאר בבית. המינימום הנדרש הוא שתתלהב מזה שהוא משקיע בשבילה, נשאר בשבילה בבית. שלא תתייחס לזה כברירת המחדל, כדבר הבסיסי שהוא צריך לעשות בשבילה. לשקר, להבריז ממילואים, ללכת נגד האידיאלים שלו, וכל זה בשבילה. היא צריכה להעריך את זה יותר.
בסביבות אחת וחצי הייתה ההודעה השנייה. זו הייתה הודעה פשוטה בוואטסאפ הפלוגתי. אולג המ"פ כתב: " חברים, גיליתי מי גנב את הארנק של מתן הדוס ומי גנב ציוד מהפלוגה, אני יכול להבטיח לכם שהכל בסדר והיה פה איזה סיפור של אי הבנה. שמעתי שכמה מכם חושדים בעזריאלי המ"מ, ואני מבטיח שזה לא הוא".
זה עצבן את מתן. סליחה? מישהו גנב לו את הארנק ולקח לו את הכסף והכל היה איזה אי הבנה? והמ"פ שלו גילה מי זה והוא לא אמר לו כלום? נסיעה שלימה מהגולן למרכז ושום רמז? והוא אמור לגלות את זה בהודעה? ועוד אחרי שהוא אמר לאולג 'עזוב, לא צריך כסף' והיה לארג' איתו ועם הגילוי? זה באמת, באמת, אולי השיא של הנתק בין הקצינים לחיילים הפשוטים, הוא הרגיש. אלה שמקריבים את עצמם למען הפלוגה ואף אחד לא זוכר אותם שנייה אחרי שהם עוזבים אותה.
ולכן הוא לקח את המכשיר שלו וניסח לאולג הודעה, "מי גנב לי את הכסף? אפשר אותו בחזרה? ולמה לא ידעתי מזה קודם?" ושלח. ואחר כך כתב לתהילה, "מצאו מי גנב לי את הכסף בפלוגה," ותהילה הגיבה גם לזה באגודל מונף, שהרגיש למתן כאילו היא לא מתייחסת בכלל להודעות שלו, רק שמה סמיילים שיעזוב אותה במנוחה, וזה עצבן אותו עוד יותר.
הוא הלך ונהיה טעון עליה יותר ויותר, והסיפור עם אמיר – ועם אולג – לא הפכו את כל זה לטוב יותר, וכבר בשלש וחצי הוא הרגיש שהוא עומד להתפוצץ, והוא יצא לחדר המדרגות ונשם נשימות עמוקות ואמר לעצמו 'להישאר בבית זו ההחלטה הנכונה, להישאר בבית זו ההחלטה הנכונה', אבל כבר לא היה כל כך בטוח, ויותר משלא היה בטוח, הרגיש שבתוך תוכו הוא רוצה לשנות, לחזור בו, לנסוע בכל זאת למילואים ויהי מה, אבל לא היה בטוח אם הוא יכול לשנות את ההחלטה הזו, ומה יהיו המחירים של השינוי הזה, והאם בכלל יש לו דרך חזרה.
