נבחרת ארגנטינה ביטלה את בואה למשחק הידידות שתוכנן עם ישראל. האכזבה עצומה, התסכול עמוק ועשרות אלפי אוהדי כדורגל שחיכו לראות את ליונל מסי וחבריו מול העיניים באצטדיון טדי, ועוד מאות אלפים שקיוו לראות את המשחק הזה בשידור חי – ייאלצו לוותר על התענוג לצפות מקרוב בשחקן הטוב בעולם.
אבל דבר אחד טוב אולי יצא מכל ההמולה הקשה הזאת. אולי שרת התרבות והספורט מירי רגב תחזור לממדיה הצנועים. אולי היא תבין סוף־סוף, בדרך הקשה, כי ההתנהלות הברוטלית שלה, ההתבטאויות המחרידות, האובססיה לכותרות, השאיפה הבלתי מוסברת ליצור ריב ומדון רועשים בחברה הישראלית, השימוש הגס בסמלים לאומיים לטובת קידום אישי, גם אם המדינה תיחרב – כל אלה ועוד מאלה חייבים להיפסק. בקיצור, אולי היא תתחיל עכשיו להרגיע.
רגב מסתגלת במהירות לכל מצב, ולכן היא יכולה גם להתרגל לשקט. רגב, להזכיר, ביקשה להצטרף למפלגת העבודה אחרי שהייתה דוברת צה"ל בימי ההתנתקות. היא הצליחה להפוך לאישה הפופולרית ביותר בליכוד בזכות עמדות לאומיות קיצוניות שהיא לא מאמינה בהן. אילו הצטרפה לעבודה, כפי שרצתה, הייתה היום רגב הדוברת הארסית ביותר נגד נתניהו ורעייתו שרה, אבל בינתיים היא השכילה לחבור לשניים, לקנות את אמונם ולהצטרף למסעותיהם. אני משוכנע שראש הממשלה נתניהו רותח על ביטול המשחק שהרס לו מאמצים מדיניים ניכרים, אבל הוא לא יגיד מילה נגד ידידת המשפחה. ברור שהוא לא יפטר אותה.
הבעיה עם רגב היא שהיא לא רואה חצי מטר מעבר למרכז הליכוד. היא לא מסוגלת להבין שיש כאן מדינה במאבק מסובך, וחברה שברירית שצריך לשמור עליה ולא לפרק אותה לרסיסים. מעולם לא היה כאן שר ספורט שעשה כל כך הרבה רעש מדיני מזיק ופוליטיקה קטנה. מישהו זוכר למשל את מתן וילנאי בימים שכיהן כשר התרבות והספורט? מישהו שמע אותו מנהל פרובוקציות מול כל העולם כמו רגב? מישהו בכלל זוכר אותו בתפקיד? וילנאי קידם את התרבות והספורט בשקט, והשיג תקציבים בלי לקפוץ על כל במה ומחלוקת.
רגב הפכה את נבחרת ארגנטינה לכלי משחק בחגיגות השבעים של המדינה ואילצה את המארגנים להעביר את ההתמודדות מחיפה לירושלים, בעלות של שלושה מיליון שקל. אלה ימים רגישים. צריך גם תבונה מדינית ומראית עין של מתינות. העולם עוד לא נרגע מסיפור השגרירות והמהומות בעזה. נשיא צרפת עמנואל מקרון אמר השבוע במסיבת עיתונאים משותפת עם ראש הממשלה נתניהו שהעברת השגרירות האמריקנית לירושלים הייתה חד־צדדית, נטולת כבוד וחגגה על הדם.
למה להתגרות? ובכלל, מה רע באצטדיון סמי עופר? להפך, אפשר היה להפוך את חיפה לעיר שמסמלת דו־קיום יהודי־ערבי למרות כל הבעיות. אומרים לי שנבחרות רבות, ספרד למשל, מקיימות משחקים חשובים דווקא בערים רחוקות מערי הבירה.
הרצון המופרך לכפות את הספורט על הלאומיות גרם נזק אדיר למדינת ישראל. ה־BDS חוגג את ניצחונו, הפלסטינים מצטרפים בשמחה, וג'יבריל רג'וב, שקרא לשרוף חולצות של מסי – זוכה לשידור חי בכל העולם ותוקף את "הפשיזם והגזענות של ממשלת נתניהו־רגב". התקדים הארגנטיני, שנוצר בחסות שרת הספורט שהתעקשה ללחוץ את ידו של מסי על כר הדשא באצטדיון טדי – יעבוד גם בהמשך. מדינות ונבחרות ילמדו להחרים אותנו בקלות, אם אנשים תזזיתיים וחסרי אחריות כמוה ימשיכו לנהל את ענייני המדינה.
(או שאולי תהיה לנו פעם נבחרת כדורגל מצוינת, אלופת עולם ומסי משלנו שלא יגיעו לבואנוס־איירס מסיבות פוליטיות, ויגרמו עוגמת נפש לעשרות מיליונים בארגנטינה. אני בטוח שמירי רגב בונה עכשיו את נבחרת החלומות ואת הנקמה הלאומית הזאת. האמיני, יום יבוא)
