'מפלגת החירות האוסטרית' היא מפלגת ימין פופוליסטית ואנטי ממסדית שהוחרמה על ידי שאר המפלגות הגדולות במדינה במשך שנים רבות, למרות העלייה ההדרגתית בכוחה, עד שבבחירות 1999 זכתה בכמעט 27% מהקולות ונכנסה לקואליציה. גם אז היא נדרשה לוויתורים מרחיקי לכת כדי להתקבל כשותפה קואליציונית, והממשלה האוסטרית בהשתתפותה סבלה מסוגים שונים של חרמות מצד מוסדות האיחוד האירופי. זה לא הפריע למפלגת החירות להישאר כוח משמעותי בפוליטיקה האוסטרית ומאוחר יותר, בבחירות 2017, אפילו לשחזר את ההישג האלקטורלי עם 26% מהקולות.
גם 'החזית הלאומית' בצרפת סובלת מדה-לגיטימציה כמעט גמורה במשך עשורים. זה לא הפריע לה להתחזק באופן הדרגתי אבל עקבי, ולקבל השנה כמעט 19% מהקולות בבחירות לאספה הלאומית, ולמנהיגתה מארין לה פן לקבל 41% מהקולות בבחירות לנשיאות.
גם בשבדיה סירבו המפלגות באופן מסורתי להיכנס לקואליציה עם מפלגת הימין 'השבדים הדמוקרטים', שצמחה בכל זאת ממפלגה שלא עברה את אחוז החסימה ב-2006 למפלגה שקיבלה 20% מהקולות בבחירות שנערכו לפני מספר שבועות, מה שהפך אותה למפלגה השנייה בגודלה במדינה.
השבוע מפלגת 'האחים של איטליה', גם היא נצר לשושלת של מפלגות ימין קיצוני דחויות משולי המפה הפוליטית, ניצחה בבחירות לפרלמנט – והעומדת בראשה, ג'ורג'ה מלוני, ככל הנראה תהיה ראשת הממשלה הבאה של איטליה. זה ציון דרך חשוב: לא סתם הישג בבחירות, ולא כמעט ניצחון, ולא שותפות בקואליציה, אלא ניצחון מלא של מפלגת ימין קיצוני, בלא פחות מאשר הכלכלה השלישית בגודלה באיחוד האירופי.
תנועות פופולריות שזוכות לתמיכה רחבה מאד בציבור לא בהכרח צודקות. הן אפילו לא בהכרח צודקות באופן חלקי. במקרים קיצוניים, הן מציעות "פתרונות" שלמעשה גרועים יותר מהבעיה. אבל יש דבר אחד שאפשר להגיד על כל מפלגה שזוכה להצלחה סוחפת – היא מצביעה על קיומה של בעיה ששאר המפלגות לא מציעות לה מענה ראוי, או לעתים קרובות לא מכירות בה בכלל כבעיה.
אפשר להצביע על מספר דוגמאות היסטוריות: עדיף לו הקומוניזם לא היה בא בכלל לעולם, אך הקומוניזם זכה לפופולריות מכיוון שהצביע על מצוקה איומה של פועלים שזכתה למעט התייחסות, אם בכלל, במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20.
כן, הפשיזם והנאציזם הם חרפה לאנושות, אבל הם זכו להצלחה בין השאר מכיוון שאיטליה וגרמניה באמת נדחקו לשוליים על ידי מעצמות אחרות בסדר האירופי שלאחר מלחמת העולם הראשונה. עליית הימין הקיצוני באירופה כיום איננה תופעה אנקדוטלית שמאפיינת מדינה אחת או שתיים, וגם לא תופעה רוחבית אך מוגבלת בהיקפה; היא גל מסיבי שסוחף במידה כזו או אחרת את רוב מדינות אירופה. בהחלט ייתכן שיש לראות בה את ההתפתחות הפוליטית החשובה ביותר באירופה מאז קריסת הקומוניזם, ולכן היא מהווה – לכל הפחות – קריאת השכמה עבור היבשת.
התשובה העיקרית, אם לא היחידה, שניתנה עד כה לקריאת ההשכמה הזו היא עוד דה-לגיטימציה. בלי להיכנס לעומק לשאלה אם היא מוצדקת או לא, דה-לגיטימציה עשויה להיות אפקטיבית כשהיא מופנית כנגד מפלגת שוליים שזוכה לשני אחוזים מהקולות; אבל להריץ קמפיין דה-לגיטימציה כנגד מפלגה שקיבלה 20 או 30 אחוזים מהקולות פירושו של דבר לסגור את דלת האורווה אחרי שהסוסים כבר ברחו.
בשבוע האחרון נכתבו הרבה טקסטים על הניצחון של מלוני באיטליה. יש בהם מעט מאד מילים, אם בכלל, על המדיניות שהיא מתכוונת להנהיג, אבל יש סיסמה אחת שחוזרת כמעט בכולם: פשיזם. אם פוליטיקאית עומדת מול ציבור בוחריה ומדברת על ערכי משפחה, מדיניות הגירה, יחסים עם האיחוד האירופי, המלחמה באוקראינה, מדיניות פיסקאלית ונאט"ו, והתשובה של כלי התקשורת שמתנגדים לה באופן גורף היא לכנות אותה פאשיסטית – אפשר להניח שנראה עוד הרבה ניצחונות של ימין קיצוני באירופה. זה בלתי נמנע כשצד אחד מדבר על בעיות אמתיות שמטרידות אנשים אמתיים, והצד השני מקריא מסרים שהיו רלוונטיים לאחרונה בשנות הארבעים.
