הבנתם, כן? באיזשהו אופן, כל החיים שלנו הם ככה. תנסו לחשוב על זה רגע. לכל אדם יש לפחות רגע אחד בחיים שעליו הוא יכול להצביע ולהגיד, אם כאן הייתי בוחר אחרת או אם שם הייתי נמנע מלעשות את הפעולה הזו, כל החיים שלי היו שונים עכשיו. יש משהו חזק ברגעים האלה, כי על אף שאנחנו מאמינים בני מאמינים, פתאום עולה איזו תחושה קטנטנה שלבחירה שלנו יש כוח משמעותי. דרמטי. עלילתי. מה אני אגיד לכם, אני ממש חסיד של התפיסה הזו. ובלי להיכנס עכשיו לפילוסופיות, היא ממש מניעה אותי בחיים. ואת כל ההקדמה הארוכה הזו שמצידי הייתי יכול להמשיך עוד שעה ארוכה, אני מקדים כי נזכרתי בסיפור שקרה בישיבה שלנו שנה אחת. ואת הסיפור הזה אני לא יכול לשכוח.
בישיבה שלנו היה מנהג כזה שבסיומה של תפילת ערבית של ליל ראש השנה, היינו כל בחורי הישיבה עוברים בתור ארוך לפני כותל המזרח, שבו עמדו כל רבני הישיבה, והיינו מאחלים להם שנה טובה והם היו מאחלים לנו. והתור הזה היה יכול להימשך למעלה משעתיים (!) כי היו הרבה רבנים בצוות הישיבה שנהגו מנהג יפה לברך כל בחור ובחור בברכה הראויה לו. ולהרחיב ולפרט ולשבח את המעלות של כל אחד ואחד ולחזק את הצריכין חיזוק ולזרז את המזורזין, ובעיקר לאחל שנה של שטייגען והתמדה ושקיעות בלימוד.
ושנה אחת, אחרי שכבר נפלטנו מהתור האימתני, נפגשנו אריאל ואני בחדר האוכל ליד הגיגית של הפטל. ואריאל קרא לי רגע הצידה ולחש לי, תגיד, הרב כ״ץ בירך אותך? ואני אמרתי לו – כן אחי, למה אתה שואל? ואריאל אמר – לא, סתם, פשוט היה נדמה לי שהוא התעלם ממני, אז אמרתי לו, אין מצב אחי, הוא בטח לא שם לב. אבל אריאל התעקש מאוד ואמר – לא, לא, התעלם אני אומר לך. לא נולדתי אתמול. אז שאלתי את אריאל אם יש לרב כ״ץ איזו סיבה להתעלמות הזו, ואריאל אמר – וואלה לא יודע, ובלע את הרוק והמשיך בדרכו.
יום למחרת, בזמן הקידוש שבין שחרית לתקיעות קפצתי לחדר שלי בפנימייה להביא משהו, שם ראיתי את אריאל יוצא מהחדר שלו ונראה שהוא קם ממש הרגע. דבר חריג מאוד לא לקום לתפילות ראש השנה בישיבה. אבל לאריאל היה משהו כבוי במבט, והוא נכנס לשירותים בשקט. בעשרת ימי תשובה הוא נעדר מהישיבה מסיבה עלומה וכך גם ביום כיפור, בבין הזמנים לא שמענו ממנו, ולתחילת זמן חורף הוא הגיע באיחור של שבוע. לא עברו ימים רבים עד שראש הישיבה קרא לאריאל למשרד, וברוב קולות הצוות החליט לשלוח אותו ל״חיזוק״ עד שיתאפס על החיים שלו ויחזור לעצמו. אבל אריאל לא התאפס על החיים שלו ולא חזר לעצמו, לדאבון לב.
אבל הסיפור האמיתי היה שאריאל ואני נפגשנו בחדר האוכל ליד הגיגית של הפטל, ואריאל קרא לי רגע הצידה ולחש לי בהתרגשות, תגיד, ראית איך הרב כ״ץ בירך אותי? ואני הנהנתי ואמרתי לו, כן! איזה בן אדם מיוחד הוא, הא? נפשי כזה. ואריאל הנהן בעיניים בורקות ובחיוך זורח ואמר, ממש־ממש. והאריאל הזה, שעד אותו ראש השנה היה בחור רגיל שברגילים, הפך תוך חצי שנה לעילוי של הישיבה.
שנזכה לשנה טובה.
