וממשיך ר’ נחמן:
אבל כשיש להגוף עזות מבחינת “והכלבים עזי נפש”, אין הנשמה יכולה לסמוך עצמה ולהתקרב אל הגוף… וזה בחינת “מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי”. עצמי היא הנשמה, שהיא עצם האדם. כי עיקר עצמיות האדם, מה שנקרא אצל האדם “אני”, הוא הנשמה, שהיא עצם הקיים לעד. אבל מחמת עזות הגוף בתאוותיו, אזי הנשמה, שהיא עצם האדם, רחוקה מבשרו וגופו. ועל ידי קול אנחה שהיא בחינת עזות דקדושה כנ”ל, על ידי זה נשבר עזות גופו, ואז מתקרבת ומתדבקת העצם להבשר, היינו הנשמה להגוף.
בעצם היום הזה
את החשיבות שנותן ר’ נחמן ל”אנחה”, שהיא הביטוי הנמוך של ה”עזות שבקדושה”, ראינו כבר ברשימות הקודמות. דרך האנחה האדם מבטא את העובדה שהוא לא מרוצה מעצמו ואיננו משלים עם כך שאיננו נוהג כראוי. כעת אומר ר’ נחמן שדרך האנחה חוזר הקשר בין “עצמי” ל”בשרי”. מה הכוונה? האסוציאציה של ר’ נחמן על היחס בין עצם לבשר היא כמו היחס בין נפש לגוף. העצם, שאיננה מתכלה, מסמלת את עצמיות האדם ואת התודעה שלו, את ה”אני”, כפי שכותב ר’ נחמן. ומהו הבשר? בעולם המושגים שלנו הבשר הוא בדרך כלל סמל לחולשה האנושית, אולם ר’ נחמן ממשיך ומפתח את הסמליות של העצם והבשר ונותן להם משמעות אחרת. הבשר מסמל את היכולת שלנו לשמוע את הקול האמיתי, הקול שבא מהעצם.
וכן בכלליות בני האדם יש בחינת עצם ובשר, היינו שהחכם האמת, שהוא בחינת הנשמה להעם שהם למטה ממנו, הוא בחינת עצם, והעם הם נגדו בחינת בשר.
היחס בין עצם לבשר איננו רק בתוך האדם עצמו, אלא גם בין “כלליות בני האדם”, העם, ובין החכם, או המנהיג. ר’ נחמן רואה במנהיגים את תודעת העם, כמו שהנפש היא תודעת הגוף.
ר’ נחמן ממשיך עם שרשרת האסוציאציות ומביא את הפסוק “בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם”. ברית המילה היא המשעבדת את הבשר לנשמה. “בעצם היום הזה” נאמר גם על יום הכיפורים. ר’ נחמן הופך בכך את המילים; לא “עצם היום” אלא “יום העצם” – זהו יום העצמאות האמיתי, יום העצמיות. יום שבו אתה מגיע לעצם, לעצמך האמיתי. ר’ נחמן ממשיך בשרשרת האסוציאציות של בשר ועצם ומגיע עד לירושלים המסמלת את המלכות, אך קצר כאן המקום.
מה שסביב המצוות
מהיחס בין העצם לבשר העוטף אותו, עובר ר’ נחמן באופן אסוציאטיבי לרעיון אחר: התורה מכילה את תיאור המצוות עצמן, אך סביבן יש הרבה פסוקים אחרים. המדרש מתאר שכאשר בני ישראל אמרו בהר סיני נעשה ונשמע, הם קיבלו שתי עטרות. לפי ר’ נחמן, עטרות אלו מייצגות את “הנסתרות” ואת “הנגלות”. “נעשה” הוא בחינת הנגלות, “נשמע” הוא בחינת הנסתרות:
מה שהוא גבוה ונסתר ממנו [מאיתנו], שאינו יכול לעשות עבודה בזה. למשל, אצל כל מצוה יש דברים שסביבות המצוה, כי מלבד הצווי הנאמר בתורה לקיים המצוה, יש עוד לזה דברים בתורה, כגון “וידבר ה’ משה” ושאר דבורי התורה שסביבות המצווה. ועבודה שיש בדיבורי התורה הללו שסביבות המצוה, הם בחינת “נשמע”, בחינת נסתר. כי המצווה בעצמה אנו יכולים לקיים, אך העבודה שיש באלו הדבורים אין אנו יודעים.
ר’ נחמן מביע כאן רעיון עקרוני: המצוות הן רק חלק מהתמונה. החלק השני נמצא בדברי התורה שמסביב למצווה, שיש בהם קדושה.
נראה לי שבזה אומר ר’ נחמן שבעולם הדתי שלנו יש שני ממדים. הממד האחד הוא קיום המצוות המעשיות. אך קיים ממד שני והוא “סביבות המצוות”, ואותו הוא מכנה “נסתר”. זו היא משמעות קצת אחרת של המושג “נסתר” ממה שאנו רגילים, המתייחס לפרשנות המקרא. ר’ נחמן אומר שעל כל אדם לשאוף שהנסתר יהפוך בהדרגה לנגלה, ולכך מגיעים דרך הרעיון החסידי של ה”דבקות”, של ביטול העצמיות והשאיפה להתחבר אל האין־סוף, שהוא הדרגה הגבוהה שמעבר לספירות.
הדרך להגיע לשם, על פי ר’ נחמן, היא התפילה. התפילה ביחס למצוות היא כמו הנסתר ביחס לנגלה. דרך התפילה יכולים להתעלות ולהגיע לדרגה שקיום המצוות המעשיות לא מספיק כדי להוביל לשם. הנגלה והנסתר שונים מאדם לאדם, כל אחד לפי מדרגתו, ואנו צריכים להתקדם ולהתפתח, אף שבכל התקדמות נחווה גם ירידה הכרחית: “אך כשרוצים לצאת ממדרגת נעשה ונשמע זה למדרגת נעשה ונשמע גבוה ממנה, צריך להיות ירידה קודם העליה”. גמר חתימה טובה.
