מה קורה, מסי? זה אני, זמרי. אני לא חושב שאתה מכיר אותי, אלא אם כן אתה אוהב סטטוסים על זוגיות ופוליטיקה ישראלית. למרות שלא נראה לי שאתה הטיפוס.
לפני שאנחנו מתחילים לדבר פוליטיקה, חשוב לי קודם כול לפרגן לך. שמע, אחי, שינית את הכדורגל העולמי. אני יודע שכבר שפכו עליך את כל הסופרלטיבים בעולם אבל וואלה, מה שמגיע מגיע. עשית לכדורגל את מה שוואן גוך עשה לאמנות, את מה שאלברט איינשטיין עשה למדע, את מה שגילה אלמגור עשתה לתחום המשחק המוגזם.
אתה הרבה יותר משחקן כדורגל, אתה שירה בתנועה. אתה גורם לכל שאר השחקנים להיראות לא ראויים למקצוע. העובדה שאתה נראה כמו הבן של השכן, ועוד מהסוג שאתה לא אומר לו שלום במעלית, רק מדגישה את הגאונות שלך. אתה מסתכל על כריסטיאנו רונאלדו עם גוף האל שלו ואומר לעצמך "נו, ברור שהוא טוב יותר מכולם". אבל אתה? לא הייתי נותן לך יותר מסוכן ביטוח בראשון־לציון. דווקא לכן אתה גדול, כי כל ילד יכול להסתכל עליך ולשקר לעצמו שאם אתה יכול, גם הוא יכול. ועל זה מגיעה לך תודה.
מבסוט טילים
אני בטוח שהסיטואציה לא פשוטה לך. אתה משחק בקבוצה שבמשך שנים הספונסרית שלה הייתה חברת התעופה הקטארית. אתה יושב מול הטלוויזיה בספרד ומקבל ישר לווריד פלסטינים מסכנים וישראלים אכזריים שמתעמרים בהם. אתה מתאמן בארגנטינה עם הנבחרת, ומחוץ לגדר עומדים ארבעים אנשי BDS עם חולצות שלך, מגואלות בדם, וצורחים לך לא לנסוע לישראל. זה לא פשוט. בטח לא לבנאדם שרגיל לקבל אהבה.
וגם, למה אתה צריך את זה עכשיו? אתה רגע לפני הטורניר הכי חשוב בקריירה שלך, ואתה יודע שאם תצליח לזכות בגביע המיוחל תהפוך סופית לדמות גדולה בהיסטוריה. עכשיו לטוס 700 שעות למדינה חמה בטירוף שכל מה שהיא תיתן לך זה ג'ט לג? גרוע מזה, כל תקלה במשחק עלולה לשבור לך את הבוהן ולגמור לך את המונדיאל. אז ביטלת. נו, מובן. מאחורי הקלעים אפילו לוחשים שאתה בין המובילים למהלך. אתה יודע מה? תן לי להפתיע אותך, בניגוד ללהקת המקוננים על הביטול שרצה לחפש את הראש של מירי רגב, אני מרגיש שאני חייב לך טובה. כי אולי בפעם הראשונה בחיי, כאוהד ירוק שרוף, גרמת לי להבין שיש דברים חשובים הרבה יותר מכדורגל.
כמו למשל כבוד לאומי. כן, כבוד. המילה הזאת שבזים לה כל כך כאן בתקשורת אבל הוכיחה פעם אחר פעם שהיא מה שחשוב בשכונה המשוגעת הזאת. הכי קל היה לוותר על הדרישה להעביר את המשחק לירושלים ולתת לכם לשחק בחיפה. אף שכנראה גם לשם הייתם מוצאים תירוץ לא להגיע (לא רוצים לפגוע במתנגדי הבאהים או משהו כזה). אבל האמת, רגע אחרי שנודעה סיבת הביטול הרשמית, אשכרה חייכתי.
נכון, שימחת פה כמה אנשים שבשבילם חשוב יותר מכל דבר אחר לראות את מירי רגב מקבלת כאפה. ונכון, אבי "10 מנדטים" גבאי קורא לחקור את מירי רגב במשטרה, וג'יבריל "אם לפלסטינים היה נשק גרעיני הם היו משתמשים בו נגד ישראל" רג'וב, מבסוט עליך טילים (או שבפלסטינית אומרים "מבסוט עפיפונים"). אבל בכל זאת כל כך שמחתי שלא הייתה התקפלות והחזרה של המשחק לחיפה. כי אז הייתי מתעצבן באמת.
וזה לא שאני מבסוט לאללה על מירי רגב. חשבתי בעבר שהמינוי שלה לשרת תרבות חשוב בעיקר בגלל הסערות שהיא מעוררת, אבל גם לי מפריע שהגברת חושבת שהיא השרה לענייני תשומת לב. העניין הוא שלהשליך את הביטול שלך ושל חבריך על רגב זו טעות. קודם כול כי אני בטוח שאתה לא עוקב אחריה בטוויטר. אבל בעיקר כי זה יסיט את העניין ממה שבאמת קרה פה: תנועת ה־BDS, שמטרתה להשמיד את מדינת ישראל, מצליחה להשפיע על נבחרת כדורגל לבטל משחק בעיר הבירה של העם היהודי. וכל זה רק כי היהודים מעיזים להגן על עצמם מפני חבורה של רוצחים ברברים.
נישאר עם העפיפונים
אז סע ישירות למונדיאל. ואתה יודע מה? אני בקטע של אנגליה בדרך כלל, אבל אני לא אבכה אם תזכה. מה שמגיע מגיע. ואנחנו? נישאר עם העפיפונים. ועם מירי רגב. ועם שחקני כדורגל שמתעייפים אחרי שלושים דקות. ועם פרשנים שטועים למחייתם ועדיין ממשיכים לכתוב כאילו המציאות עובדת אצלם. ובעיקר עם שכנים שמבחינתם רצח יהודים הוא מטרה חשובה הרבה יותר מאשכרה להמציא או לפתח משהו שיעזור לאנושות.
אבל מה שהכי חשוב, נישאר גם עם חיוך קטן ואמונה בצדקת הדרך. כי אתם שם בדרום אמריקה אולי ממש טובים בכדורגל, אבל אנחנו טובים בלדעת מתי אנחנו צודקים. אומנם אחד המשפטים האהודים בהוויה הישראלית הוא "לפעמים עדיף לצאת חכם מלצאת צודק". אבל הפעם, ממש בסדר מבחינתי לצאת רק צודק.
ולידידיי הפלסטינים אני אומר: מודה, הפעם ניצחתם. תקעתם אותנו. פאדיחה. אבל כמו בשנים שבהן כל קבוצת כדורסל ישראלית שניצחה את מכבי תל־אביב חגגה כאילו לקחה אליפות, גם לכם אומר שלמרות הניצחון הקטן שלכם, יבוא יום שבו תבינו שהרבה יותר משתלם להשקיע בעצמכם מלתקוע לנו. ורק אז תגיע התקווה האמיתית שלכם.
עד שזה יקרה, תישארו עם שעתיים חשמל ביום, 40 אחוזי אבטלה ומוזיאון היסטוריה שמלא בעיקר בפרצופים של יהודים מתים.
נ"ב
רק מקווה שעכשיו, אחרי שהסתכסכנו עם ארגנטינה, לא נצהיר שאנחנו עומדים להכיר סוף־סוף בשואת הפראגוואים או משהו כזה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
