תיאודור הרצל וזיגמונד פרויד גרו באותו רובע בווינה. פעם תהה הסופר אלי ויזל באוזני הרב זקס מה היה קורה לו נפגשו השניים. הרצל היה מספר לפרויד: "יש לי חלום על מדינה יהודית". פרויד היה אומר לו: "מעניין מאוד. ממתי אתה חולם את החלום הזה? בוא, תשכב על הספה, נעשה לך פסיכואנליזה". הרצל היה נרפא מחלומותיו, והמדינה היהודית לא הייתה קמה.
החשיבה שלנו מושפעת מתיאוריות פסיכולוגיות, במידה שאבותינו לא היו מעלים על דעתם. הפסיכולוגיה מביאה לנו הרבה ברכה, אך יש הגוזרים ממנה השקפת עולם פשטנית, שעלולה לחנוק את חלומותינו ואת עולמנו הרוחני. בפרט היא עלולה להקשות עלינו בעשרת ימי התשובה. להשקפת העולם השטחית והרווחת הזו יש שלושה עקרונות. ראשית, מטרתו העילאית של האדם היא להגיע לשלוות נפש, לסיפוק ולמימוש עצמי. שנית, העולם חייב להעניק לו את כל אלו. שלישית, כל דבר שלילי שיש באדם הוא תגובה מוצדקת לכך שהעולם אינו מפנק אותו מספיק.
תמונת העולם הזו באה לידי ביטוי מובהק בעולם החינוך, עם פתגמים כמו: "אין דבר כזה ילד רע, יש ילד שרע לו". ברוח ההתיילדות האינפנטילית של תקופתנו, אנשים אומרים "ילד" וחושבים על עצמם: גם הדברים הרעים שהם עצמם עושים אינם רעים באמת. האשם הוא העולם שמציק להם, והגיע הזמן שינזפו בו בחומרה. אך אפילו בנוגע לילדים עצמם חשבה ההגדה של פסח אחרת, כאשר הציגה לנו את האמת המרה על הבן הרשע, שאיננו נדיר כל כך. למעשה, תורת הנפש של חז"ל רואה ב"יצר הרע" גורם מרכזי באישיות של כל אחד מאיתנו. יש בנו רוע, וצריך להתמודד איתו. בלי זה, אי אפשר לדבר על תשובה.
אושר הוא תוצר לוואי של התמסרות לערך גדול. מי שסוגד רק לאושר של עצמו, הולך ומתרחק מהאושר הזה. ואנחנו אכן מתרחקים
הרמב"ם התמודד ב"הלכות תשובה" שלו עם חסידי האסטרולוגיה, שאמרו שאינם אשמים במעשיהם הרעים, כי את הכול מכתיבים הכוכבים העיקשים. אנחנו מתמודדים עם חסידי הפסיכולוגיה בגרסתה השטחית, אלו שאומרים שאינם אשמים בכלום, כי את הכול מכתיבות נסיבות החיים הקשות. על כך הם מוסיפים שצריך להיזהר מאוד מרגשי אשם, שעלולים לפגוע במטרה הקדושה של החיים כולם: לחיות בסבבה. לעיתים אנחנו נוטים לערוך מין גרוטסקה מגוחכת של התשובה, מביעים חרטה על שלא מספיק פינקנו את עצמנו, מכריזים שבכל זאת סלחנו לעצמנו על זה, ומוסיפים על כך עוד הצהרה שקרית בעליל: "הכי קשה לסלוח לעצמך". כל מי שניסה פעם לבקש סליחה מאדם שבאמת נפגע ממנו, או ניסה לסלוח לפוגע כזה, יודע עד כמה ההכרזה הזו כוזבת.
הפסיכולוגיזציה השטחית מביסה את עצמה. היא הופכת את האושר ואת שלוות הרוח למשאת הנפש העליונה, וכך היא שוללת מהאדם את הנתיב המרכזי לאותה שלווה עצמה. הפסיכולוג הדגול ויקטור פראנקל יצא מאושוויץ עם תובנה עמוקה על בני אנוש: "האדם מחפש משמעות". פראנקל למד שבני אדם חשים סיפוק רק כשהם מתמסרים לערכים שגדולים מהם. כך אנחנו מחווטים. זה הפרדוקס העמוק של הטבע האנושי: אושר הוא תוצר לוואי של התמסרות לערך גדול. מי שסוגד רק לאושר של עצמו, הולך ומתרחק מהאושר הזה. ואנחנו אכן מתרחקים.
רק אחוז אחד מהאמריקנים שנולדו לפני 1905 חוו במהלך חייהם דיכאון רציני; אצל אלו שנולדו בעשורים שלאחר 1955, שישה אחוזים חוו דיכאון לפני שהגיעו לגיל 24. מאז, גילם של הסובלים מדיכאון הולך ויורד. גם המאה ה־21 עדה למגפה בתחום בריאות הנפש, בייחוד אצל צעירים. שיעור הנערים והנערות הסובלים מדיכאון בארצות הברית זינק בין 2012 ל־2016 ב־50 אחוז. אחת מכל חמש נערות אמריקניות סבלה לפחות מהתפרצות אחת של דיכאון חמור בשנה האחרונה. בין 2012 ל־2016 עלה שיעור תלמידי הקולג' המצהירים שהם סובלים מבעיות נפשיות ב־126 אחוז אצל הבנים, וב־150 אחוז אצל הבנות. מחקר משנת 2017 הראה ש־80 אחוז מהסטודנטים בקולג'ים חשו שהמשימות המוטלות עליהם מכריעות (overwhelmed) אותם. 60 אחוז חשו "חרדה מוחצת" בקולג', ו־40 אחוז חשו כה מדוכאים עד שהתקשו לתפקד. לכל התופעות הללו יש סיבות רבות ומורכבות, אך הן מעוררות את המחשבה שמשהו השתבש בכיוון הכללי של התרבות שלנו.
אם אנחנו רוצים להרגיש טוב, אנחנו חייבים להיות מוכנים להרגיש רע. שלוות הנפש אינה המטרה של התשובה, אך היא יכולה להיות תוצאת לוואי שלה. חלק בסיסי מן האנושיות שלנו הוא היצר הרע, וחלק בסיסי אחר הוא היכולת להתמודד איתו ולגבור עליו. הגיע הזמן להיזכר שרע הוא להכחיש את הרוע, ולחזור בתשובה על הכחשת התשובה.
