יציבות, יציבות, יציבות. ממלכתי תמורת יציבות. זוהי המנטרה החדשה במערכת הבחירות הזו, מכל הצדדים הפוליטיים: תנו יציבות, קבלו עולם ומלואו.
יציבות הפכה לסוגיה מרכזית, מכיוון שאנו לקראת מערכת הבחירות החמישית מאז אפריל 2019, מצב חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית. במצב שכזה טבעי לפוליטיקאים להציג את חוסר היציבות כסיבת כל הבעיות – אבל זו הטעיה.
נפתח בימין, ובעיקר בליכוד, שמבקש יציבות כדי לטפל בבעיות הלאומיות. אמנם, העשור שבין 2009 ל־2019 היה יחסית יציב וטוב לישראל, בעיקר מבחינה כלכלית ומדינית. אבל הפלא ופלא, בתוכו התקיימה גם הכנסת ה־19, שקמה ב־2013 והתפזרה בתוך שנתיים בשל "ברית האחים" של בנט ולפיד.
במהלך אותה כנסת 19 התנהל בין השאר מבצע צוק איתן. בה גם נשא נתניהו את נאומו הדרמטי בקונגרס נגד הסכם הגרעין עם איראן, נאום מרכזי בעיצוב מחדש של המזרח התיכון. בה גם חוקקה, למשל, הקמת תאגיד השידור, ועוד כהנה וכהנה. מתברר שאפשר לעשות הרבה גם בתנאי חוסר יציבות. כך גם ב־2019, כשהקורונה התפרצה במהלך הכנסות הקצרות ה־21 וה־22. הממשלות אז היו חסרות יציבות, אך קיבלו החלטות קשות – בריאותיות, כלכליות, וחברתיות – והפכו את ישראל לדוגמה ומופת בעולם להתמודדות עם המגפה.
השמאל מבין שהוא מיעוט, ובדמוקרטיה תקינה ממשלת מיעוט איננה יציבה. הפתרון שלו הוא לקדם מהלכים כדי להיפטר מכוחו של הרוב
גם הממשלה הנוכחית מוכיחה שחוסר יציבות איננו מכשלה ביצועית. היא מנהלת כלכלת בחירות בוטה ומפזרת כספים והתחייבויות כלכליות לשנים רבות. היא גם מנהלת עם לבנון משא ומתן להסכם על הגבולות הימיים של ישראל, שאותו היא מנסה להעביר – בניגוד לחוק – בהחלטת קבינט בלבד.
עינינו הרואות: חוסר יציבות לא כרוך בקיפאון. הבעיה לרוב איננה היעדר יציבות, אלא חוסר בנחישות. ממשלה נחושה מצליחה גם בתנאי אי־יציבות; ממשלה יציבה, שאין לה רצון מספיק, תדשדש ותגמגם.
עד כאן הימין. בשמאל העניינים חמורים הרבה יותר. בשם היציבות אנו מוצפים לאחרונה, בקמפיין ממומן ומתוזמן, ביוזמות חקיקה אנטי־דמוקרטיות שונות ומשונות, שנועדו להבטיח שממשלות מיעוט לא ייפלו וכנסות לא יתפזרו. היוזמות הללו נשענות על הטענה שחוסר היציבות הנוכחי נובע מפגמים בשיטת המשטר, שדורשים תיקון.
מדובר בבדיות. יש היום בישראל אי־יציבות שלטונית, אבל היא לא נובעת ממבנה המשטר. להוציא שינויים זמניים או קלים, ישראל מתנהלת בקווים כלליים עם אותה שיטה פרלמנטרית מאז היווסדה. רוב הכנסות הוציאו את ימיהן, ואם נבדוק עד 2019, מהלך חייה הממוצע של כנסת הוא כמעט 3.5 שנים.
אם כן, המשטר שלנו בסדר גמור, תודה. מה הוריד את הממוצע מאז 2019? אומרים שהתיקו הפוליטי; אם אין הכרעה דמוקרטית יש חוסר יציבות. האומנם? ובכן, גם בשנות ה־80 היה תיקו פוליטי, והנה, ב־1984 הצליחו שמיר ופרס להקים ממשלת אחדות רבת עשייה ל־4 שנים, כולל רוטציה. משמע, התיקו הפוליטי לא מסביר את אי־היציבות.
הסיבה האמיתית לחוסר יציבות מתגלה בבחירות 1988. גם אז היה כמעט תיקו פוליטי, ושמיר ופרס שוב הלכו לממשלת אחדות. אלא שהפעם הליכוד היה חזק יותר ולא הייתה רוטציה. בעקבות זאת ניסה פרס להקים ממשלה בראשותו ("התרגיל המסריח"), נכשל, ושמיר הקים ממשלת ימין צרה (שהייתה אסון חוקתי בשלהי ימיה ב־1992).
סיבת אי־היציבות, עינינו הרואות, איננה שיטת המשטר. בתנאים משטריים דומים היו לנו ממשלות יציבות של ימין, שמאל, ואחדות עם רוטציה. המקור האמיתי לאי־יציבות הוא אחר לגמרי: התנהלות השחקנים הפוליטיים. אם השחקנים הפוליטיים סבירים, אפשר להקים ממשלה יציבה. אם הם חסרי אחריות ושלוחי רסן, שום שיטת משטר לא תועיל.
כמובן, הדברים ידועים היטב, כולל למציעי אותן תוכניות אחיתופל אנטי־דמוקרטיות. אז מה קורה כאן? ובכן, האמת היא שאין בדיוק תיקו במערכת הפוליטית מאז 2019. זו פיקציה. בפועל גוש הימין־דתיים גדול משמעותית מהשמאל הציוני. אבל השמאל שבר את הכלים, וקנה את השלטון בשלושה כלים קיצוניים: גיוס עריקים מהימין, ישיבה עם מפלגות ערביות אנטי־ציוניות, והחרמה גורפת של הליכוד.
כל אחד מאלה הוא הפרת נורמה מקובלת. העריקים מהימין, בנט, שקד, סער וחייליהם, הפנו עורף למצביעיהם – וכעת נותרו בלי מצביעים ימניים; הכנסת הערבים הלאומניים לממשלה היא מעשה אנטי־ציוני מובהק ותקדימי; ולבסוף, לפיד וה"מרכז", שאמור בתיאוריה לשבת עם הימין או השמאל, מוכנים בפועל לשבת רק עם השמאל.
השחקנים הפוליטיים הם האחראים לאי־היציבות הפוליטית. הם, והם בלבד. למרבה הצער, התנהלותם המופקרת השיגה להם את ממשלת המיעוטים של השנה האחרונה, ופוליטיקת השנאה והפוסט־ציונות שלהם, שאינן ראויות בשום קנה מידה פוליטי, תוגמלה על ידי ציבור בוחריהם.
אבל השמאל מודע היטב לכך שזה זמני. הרוב הימני מובהק, העריקים חד־פעמיים ולא יציבים, והערבים מתקשים לעמוד בלחץ הציבורי. זוהי, אם כן, הבעיה האמיתית של השמאל: הוא מיעוט, ובדמוקרטיה תקינה ממשלת מיעוט איננה יציבה. מה הפתרון? לחוקק החוצה את הדמוקרטיה כדי להיפטר מכוחו של הרוב. כך, בתירוץ אי־היציבות שהוא עצמו מחולל, מנסה השמאל לשנות את השיטה כדי שיתאפשר לו לשלוט כממשלת מיעוט; בלי רוב, בלי איזונים ובלמים, בלי הכרעה וייצוג של הבוחר.
מאז מהפך 1977 פיתחו האליטות בישראל סלידה ברורה מדמוקרטיה, והן פוזלות בכל הזדמנות לאוליגרכיה שתממש את מאווייהן. ההצעות האנטי־דמוקרטיות הנוכחיות נועדו לבצר את סיכוייהן להקים ממשלה שתדיר שוב את הרוב היהודי והציוני – אבל הפעם בלי שיוכל להפיל אותה.
טיעון היציבות הוא מסך עשן. אין בעיה משטרית: לו היו לפיד או גנץ מתנהלים באופן אחראי, כמו שמעון פרס ב־1984, היה קל להקים איתם ממשלה יציבה. מאחר שהם מתנהלים כפרס ב־1988, בתאוות שררה, שיגעון גדלות והפקרות לאומית, ממשלה יציבה איתם היא מן הנמנע.
למעשה, אפילו היינו מתפתים להאמין לאיוולת שלפיה בדמוקרטיה יציבות חשובה מייצוגיות, במקרה המסוים הזה, של שחקנים חסרי נורמות שכאלה, עלינו להישמר מכל משמר שלא יוסרו מהם הבקרות המשטריות והפיקוח הציבורי. להוריד מהפוליטיקאים חסרי האחריות ביותר את האיזונים והבלמים הדמוקרטיים? זה יהיה לא רק אנטי־דמוקרטי; זה פתח ממשי לאסון לאומי.
