ניקיון דיגיטלי הקפיץ אותן פתאום. אני מביטה בהן, במילות אשתקד או אשתקדיים, בעצב ובחיוך. בכמה כאב נכתבו. בכמה זעם וצער וכעס שכל מיני גיהנום נטפו והשתלטו ממנו. ונסגר מסמך, ונסגרה שנה. ועוד אחת, ועוד אחת אחרת. וכאב אחד התחלף באחר, ושמחות קטנות גררו בכוח אל האושר, ומי יודע למה ומתי נכתב ונחקק עלבון צרוב שהיה כלא היה.
וכמה עצב יש בו בזמן האבוד שהושקע על לב נשבר שהיה כחציר יבש וכציץ נבל ועבר וכלה ונשב ופרח. כמה דמעות על שבר שעף כחלום בלהות שהיה ואיננו.
אני כותבת לה עכשיו, לזו שהייתי שכתבה במרירות הלב. אני אומרת לה שיהיה בסדר. שלא תתעצב ככה. שלא תיקח ללב. הנה ימים באים והנני. והנה היא. ומה שדחף לתהומות הלב לא נכתב בספר הזיכרונות ולא נחתם לחיים. קיומו השברירי נותר רק בדף הזה, במילים האלה שכתבה ונמצאו פתאום. שגדלנו מאז, היא ואני, וזה באמת כבר לא חשוב. שלא תכאב כל כך כי אין סיבה.
היא לא יכולה לשמוע את המילים שאני אומרת לה. היא לא יכולה לחוש את הניחומים. מתוך העולם העצוב שלה אי־אז, היא לא צופה פני אי־היום. היא צריכה לכתוב עכשיו את הצער של עמידה תְפֵלָה בבית הכנסת. את הריקנות והניתוק מסביבתה בהיעדר תפילה בעיצומה של תפילה. היא חייבת להוציא את המילים כדי לסלוח. כדי להניח מאחור. כדי שבעוד כמה שנים ניקיון דיגיטלי יקפיץ את המילים מחדש. ואני אקרא אותן ואחייך.
ובתוך המילים האלה שלה, במרחק הזמן, אני אראה בקשה, וכמיהה ותחינה. קדושת היום מנותקת ממחזור התפילה. חזרה בלי ש"ץ, נעילה ותשובה שלמה לשאלות שכבר שכחתי. אני אקרא, אני קוראת את הריחוק הכל כך קרוב שלה, שלי. ומוצאת שם את אבדתה, את תפילת הלב.
ברוך א־לוהים אשר לא הסיר תפילתי וחסדו מאיתי, ובחסדו התפללתי.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
