בערבו של יום, אחרי נסיעה ארוכה ומסלולון מים שעקצנו על הדרך, הגענו עם משפחתו של אחי אל הבית. היינו עייפים ומורעבים וחיכינו להתניע את המנגל של הערב. בעל הבית הסביר לנו שהמפתח נמצא בעציץ ממש ליד הכניסה, אבל לא מצאנו אותו. מהבית נשמעו גם קולות של אנשים, אז הנחנו שכנראה טעינו במקום. התקשרנו לבעלים, וכל ההסברים שלו הובילו שוב ושוב לאותו הבית. "אבל יש שם משפחה!" אמרתי בייאוש, "איזו משפחה?" הוא שאל. "אני רואה שם אנשים!" הסברתי, "הם מבשלים במטבח".
החלטנו לדפוק בדלת. זיהיתי את פנים הדירה מהתמונות. ניגש אלינו גבר דתי, אשתו אחריו, שניהם אומרים שלום מנומס ושואלים במה אפשר לעזור. ברקע אני מזהה לא פחות משישה ילדים. "תגידו, אתם הזמנתם את הבית הזה?" שאלתי. "בוודאי", ענתה האישה. "לפני שבוע, בבוקינג". "ובכן", אמרתי, "אנחנו הזמנו אותו כבר לפני חודש, דרך הבעלים".
כל אותו הזמן הבעלים של הדירה על הקו. "יש שם זוג", אני אומרת לו. "איזה זוג?", הוא שואל בכעס. "זוג עם ילדים, הם אומרים שהזמינו את הבית דרך בוקינג". "מה פתאום", זעק הבעלים, "אני לא אישרתי שום דבר כזה. ביטלתי את החשבון שלי בבוקינג בדיוק בגלל זה, לא רציתי שיגיעו לשם אנשים שאני לא רואה קודם. תגידי להם שיצאו מהבית, הכנתי אותו בשבילכם".
מהמחבת עלו ריחות של שקשוקה, המשפחה כבר התמקמה שם, הרגישה בבית מה שנקרא. "באמת היה לנו מוזר ששבוע קודם הבית עוד פנוי", אמרה האישה, "וגם כשהגענו, לא ידענו איפה המפתח. בסוף איכשהו מצאנו אותו בעציץ". "רגע", שאלתי, "לא הייתה לכם התכתבות עם בעל הבית, פשוט הגעתם?". "כן", היא אישרה.
האסימונים החלו לרדת. אנחנו בדאבל בוקינג, תקועים בבית עם עוד משפחה זרה ומלא ילדים רעבים. התחלנו לחשוב מה האפשרויות שעומדות לפנינו, כי לא היה מקום לכולנו בתוך הבית. הצעתי שיפנו לבוקינג, הרי הם האתר שהזמינו דרכו והם חייבים למצוא להם פתרון. יותר הגיוני שבוקינג יריבו אחר כך עם הבעלים. ככה העברנו את הערב, שעות על גבי שעות בשיחות עם בוקינג שניסו להציע להם בתים וצימרים אחרים. אבל שום דבר לא התאים. הם רצו מרחב פתוח לילדים, הם רצו מקום פרטי. הם רצו את הבית הזה. הלילה התקרב והילדים של כולנו היו עייפים ומותשים מהסיטואציה. לבסוף אמר אב המשפחה לאשתו "בואי, נעלה על הרכב, נמצא איזה משהו", והם יצאו משם.
נותרנו עם בית הפוך, שאריות שקשוקה במחבת, מקלחת משומשת, אבל כל זה לא שינה לי – לא הפסקתי לחשוב מה עלה בגורלם. למחרת סימסתי לאב ושאלתי אותו מה קרה בסוף. הוא סיפר שהם העבירו את הלילה בכינרת, שהוא ישן ברכב, ואני לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה.
יש רגעים בחיים שאת יודעת שהצדק איתך. את משוכנעת בזה בכל מאודך. חוקית, הגיונית, הבית הזה הוכן בשבילנו והיה עבורנו. בעל הבית גם לא הסכים שיישארו. הם קיבלו חלופות מהאתר שהזמינו דרכו ודחו אותן. לנו לא היו חלופות, גם אם רצינו. אבל כלום מתוך הצדק הזה לא ישנה את העובדה שבסוף, עם רדת הלילה, הותרנו אחרינו משפחה מיואשת בכינרת. משפחה שחיכתה לחופשה הזו בדיוק כמונו.
שנתיים עברו מאז, והרגע שבו ארזו את ששת ילדיהם לתוך מכונית לא יוצא לי מהראש. ביקשתי את סליחתם על הסיטואציה שנוצרה, והם אמרו שהם מוחלים בלב שלם. אבל לפעמים אני שואלת את עצמי אם יכולנו לנהוג אחרת. אולי בכל זאת היינו צריכים לחלוק איתם את הבית, להתכלב על מזרנים או משהו.
בכל פעם שמשהו משתבש בחיי אני יודעת, פשוט יודעת, שזה התשלום שגובה ממני היקום על עוגמת הנפש ההיא שיצרתי. אני יודעת שזה יושב שם, על הזוג החמוד הזה שהרסתי לו את הקיץ. אין לי דרך לבקש מחילה, כי כבר ביקשתי. נשאר לי רק לקוות שיום יבוא והחוב הזה ייפרע.
