כולם יודעים שלפעמים הישיבה – אולי כי היא מקום מאוד אינטנסיבי – לא פועלת את הפעולה המצופה דווקא ברגעים שבהם אמור להיות מורגש בה איזה שיא רוחני, דווקא אז יש איזו תרדמה באוויר
ועם זאת, כולם יודעים שלפעמים הישיבה – אולי בגלל שהיא מקום מאוד אינטנסיבי – לא פועלת את הפעולה המצופה דווקא ברגעים שבהם אמור להיות מורגש בה איזה שיא רוחני, איזו דבקות מקיר לקיר, איזה ים השראה שמציף. דווקא אז יש איזו תרדמה באוויר.
אני ממש זוכר את עצמי בעשרת ימי תשובה רוצה לתפוס משהו, ומרגיש שהוא בלתי ניתן להשגה. זוכר את עצמי רוצה כל כך לאחוז בדבר החמקמק והלא מוגדר הזה, ולא מצליח. לא אחת קיוויתי לאיזו תחושת עילאיות לא רגילה, לאיזה זבנג חזק בלב, כזה שאפשר לבוא איתו לכל נדרי במלוא העוצמה והרגש. אבל לרוב זה לא היה קורה. אז היינו משתמשים בעזרים חיצוניים.
וככה, מדי שנה בשבת (ת)שובה, אחרי סעודת ליל שבת, היינו צביקה ואני מהדקים שוב את העניבות, עוטים על עצמנו את החליפות, חובשים את המגבעות, מורידים את הקנייטש, ויוצאים מהישיבה שלנו בהר־נוף לצעידה רגלית עד לבית וגן, שאמנם קרובה בקו אווירי, אך הליכה רגלית לוקחת כמעט שעה.
כבר ברחוב הפסגה הייתה ניכרת זרימה עדינה של בחורי ישיבות מכל קצוות העיר כשפניהם אל רחוב קאסוטו. כי ברחוב קאסוטו, בבניין המגורים הסמוך לישיבת עטרת ישראל, התגורר ראש הישיבה הגאון ר׳ ברוך מרדכי אזרחי שליט״א. שם, בסלון ביתו הקטן הצטופפו בשעת לילה מאוחרת של ליל שבת תשובה עשרות בחורי ישיבות שזלגו מהסלון אל המטבחון ומשם אל מבואת הכניסה וממנה אל הרחוב בתקווה למצוא חלון פתוח ולשמוע את שיחתו הקבועה ומעוררת הרגש של ר׳ ברוך מרדכי.
יש הרבה מה לספר על ר׳ ברוך מרדכי אזרחי. אני מבטיח לעשות את זה בהזדמנות קרובה ובהרחבה, אבל בינתיים אני יכול לשתף שהיכולת הסיפורית שלו, הכריזמה והטונציה הן מהנדירות ביותר שאי פעם שמעתי. בכל שנה מחדש בשבת הזו, ר׳ ברוך מרדכי היה מספר את הסיפור ההזוי על הרב חיים חזקיהו מדיני, בעל ה״שדי חמד״, שבהיותו בחור ישיבה צעיר נקלע לאיזו עלילת שווא עם המשרתת הגויה של בית המדרש. אין כאן המקום להאריך בפרטי הסיפור (מי שרוצה מוזמן לחפש בגוגל: "השדי חמד והמשרתת" או משהו דומה) רק לומר שר׳ ברוך מרדכי היה חוזר על הסיפור הזה בכל שנה, ובכל שנה היה הסיפור באוזנינו כחדש. למרות שכבר הכרנו את נקודת המפנה ואת הקתרזיס. כי ר׳ ברוך מרדכי היה מספר את הסיפור כמו שרק מספר סיפורים גדול כמוהו יכול לספר.
הוא היה מטעים אותו בכל שנה בתבלין חדש ואחר ובלתי צפוי. ואנחנו, על החלון, שתינו כל מילה בצמא והרווינו את נפשנו העייפה ואפילו הסתרנו דמעות. המסר של הסיפור לא היה מסר ישיבתי אלולי קלאסי, לא הייתה בו אימה של "תלויים ועומדים", לא הייתה בו הטפה שבשגרה לשטייגען תובעני. לא ולא. כן הייתה בו מידה רבה של אצילות נפש, של יחסי אנוש ושל עבודת מידות בלתי תיאמן וזו הייתה, עבורי לפחות, תזכורת לכך שהסיפור של יום הכיפורים הממשמש ובא הוא בעיקר על דברים שבין אדם לחברו. ומי בכלל זוכר את זה בתוך כל השאון הישיבתי? ומי בכלל שם על לב?
וככה היינו, צביקה ואני, חוזרים לישיבה, מהורהרים מעט. באמצע הדרך הינו חולצים את נעלי השבת שלנו ומפזמים בשני קולות שירים של אריה ברונר. ככה, ממש ככה, היינו מעוררים את הלב לקראת יום הכיפורים.
