שוב חזרה רצועת עזה לתפקידה הרגיל בעשרות השנים האחרונות: ריכוז אנושי של מצוקה ושנאה, אולי הגדול והצפוף בעולם, שעולה מדי פעם על גדותיו ומרעיל את כל סביבתו. מהבחינה הזאת, ברור בדיעבד שמנחם בגין טעה בשעתו טעות קשה כאשר לא אילץ את הנשיא אנוואר סאדאת לקבל לידיו באמת את כל השטחים שכבשה ישראל ממצרים במלחמת ששת הימים, ובכלל זה רצועת עזה.
במאמר ב'ידיעות אחרונות' טען בשבוע שעבר השר לשעבר חיים רמון שבמבצע עופרת יצוקה, בשלהי כהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה, היה אפשר למוטט את שלטון חמאס ברצועה. אבל שר הביטחון דאז, אהוד ברק, הטיל וטו וכפה את דעתו על אולמרט. לפי רמון, גם בנימין נתניהו מעדיף להשאיר את שלטון חמאס במקומו, כי החלופה גרועה יותר מבחינתו: אם הרשות הפלסטינית תחליף את חמאס זה יחזק את כוחה לטעון לייצוג כלל הפלסטינים, וממילא יגבר מעמדה הבינלאומי. רמון, לעומת זאת, ממליץ להגדיר את מיטוט שלטונו של חמאס כיעד מרכזי במדיניות הישראלית כלפי עזה, דווקא בהנחה שהחלופה הריאלית היחידה היא הרשות הפלסטינית.
הטענה הזאת ראויה לדיון ציבורי נוקב. אם יש לישראל סיכוי להפסיק את סבבי הירי על יישובי עוטף עזה, ואת סבבי הלחימה הישירה בחמאס על כל קורבנותיהם, מן הראוי לבחון זאת גם במחיר חיזוק הרשות הפלסטינית. כמובן, החשש הגדול במקרה כזה הוא שמיטוט שלטונו של חמאס אפשרי רק במצב של כיבוש קרקעי של הרצועה וישיבה ארוכת טווח של צה"ל בשטח, תרחיש שמבטיח הרבה יותר קורבנות מסבבי הלחימה הנוכחיים.
אבל זו בדיוק ההזדמנות לבחון את הריאליות של התזה שראש הממשלה בנימין נתניהו מטיף לה זה שנים רבות, ולאחרונה הצטרף אליו גם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כלפי איראן – היינו, שאין צורך לכבוש את איראן כדי למוטט את המשטר, אלא מספיק למוטט את הכלכלה. במקרה של הרצועה, בניגוד לאיראן, נדמה שאין עוד מה למוטט: העוני נורא, האבטלה גואה, בברזים אין מים ברוב שעות היממה, וגם מערכת החשמל מושבתת יותר משהיא פועלת. ולכן, מול הרצועה הנשק הכלכלי צריך להיות מופעל דווקא באופן פוזיטיבי: להרעיף על העזתים כסף ופרויקטים לשיפור התשתיות, ולהבהיר במקביל שקיום הפרויקטים מותנה בשקט ביטחוני. אם יראו העזתים התחלה של שיפור ממשי בתנאי חייהם, יש סיכוי שלא יסכימו עוד להיות בני ערובה בידי חמאס. במצב הנוכחי, כשהם חשים שאין להם מה להפסיד, קל לשלטון לתמרן אותם כרצונו.
מהלך כזה יכול להיות גם מבחן לתזה של מלחמה כלכלית מול איראן. אם הכלכלה תשנה מהותית את המצב ברצועה, יש סיכוי שהיא תוכל להשפיע גם על העם האיראני. אבל אם הנשק הכלכלי לא יועיל מול הרצועה, כנראה גם לא יועיל מול איראן. יש כמובן אפשרות ריאלית מאוד שגם המאמץ הזה ייכשל, כפי שכשלו עד עכשיו כל הניסיונות למוטט כלכלית את שלטון חמאס. במקרה כזה, תיוותר בידי ישראל ההכרעה בין שתי ברירות לא סימפטיות: או כיבוש מחודש של הרצועה, או השלמה עם סבבי הרקטות והעימותים. זו ברירה אכזרית מאוד: מצד אחד, התפיסה המקובלת בצדק – בעולם בכלל ובאתוס הישראלי בפרט – היא שחיילים אכן נתבעים להסתכן כדי להגן על חייהם ושלומם של האזרחים. מצד שני, צריך להודות שבמציאות הישראלית הממשית מצב של מאות חיילים הרוגים בכיבוש קרקעי ובניסיון להחזיק בו לאורך זמן יגרום כנראה משבר לאומי גדול יותר מסבבי הלחימה הנוכחיים.
בכל מקרה, צריך להיות ברור שאם וכאשר תצלח המשימה של הפלת שלטון חמאס, זו רק ראשית הדרך. המצב האנושי ברצועת עזה, שמצטופפים בה כשני מיליוני אנשים ב־365 קמ"ר, עם שיעורי ילודה מהגבוהים בעולם, מזמין פיצוץ בלי קשר לזהות הגורם השולט ברצועה. משום כך, היעד לטווח ארוך צריך להיות מפעל בינלאומי לשיקומה של הרצועה: פיזור האוכלוסייה על פני שטח נרחב בהרבה מהשטח הקיים, לאורך צפון סיני; פירוק מחנות הפליטים והעברת תושביהם לדיור ראוי לבני המאה ה־21; פיתוח התשתיות המקומיות ומתן הכשרה מקצועית לכמה שיותר מבני הרצועה. רק שילוב של כל אלה יוכל להבטיח סיכוי שרצועת עזה לא תחזור להיות פצצת זמן אנושית, כפי שהייתה תחת מצרים, תחת ישראל ותחת חמאס גם יחד.
