המציאות הביטחונית ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים מלמדת זה למעלה משנה (לפחות מאז "שומר החומות") על הידרדרות משמעותית. למעשה כל מי שעיניו בראשו מבחין בחודשים האחרונים לא רק בסימנים של הידרדרות אלא ממש בתופעות המלמדות על התפתחות של אינתיפאדה שלישית. אמנם, זו לא אינתיפאדה במונחים הקלאסיים של התקוממות בעלת מאפיינים עממיים אבל זו התנערות פלסטינית מסממני הסדר האסטרטגי שאפיין את שני העשורים האחרונים: סדר שנשען על עסקה מוכחשת כלפי חוץ בין האליטות הפוליטיות בירושלים וברמאללה שהתבססה על רעיון של מתן אוטונומיה דה פקטו לפלסטינים בניהול של הרשות הפלסטינית וחתירה לרווחה כלכלית לאוכלוסייה תמורת שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל ומאבק באופוזיציה הפלסטינית האסלאמית.
בחודשים האחרונים הולך ומתברר סופית כי המודל הזה הולך וקורס. שיתוף הפעולה הביטחוני אינו מתקיים, תחת כנפי הרשות התפתחו תשתיות טרור, חלקן בלתי ממוסדות, גורמי חמאס והג'יהאד האסלאמי מרימים ראש ולמעשה מה שנותר משיתוף הפעולה הפלסטיני ישראלי הוא האחריות של הרשות לניהול היבטי החיים האזרחיים של הפלסטינים. בהיבט הזה, גם אם האלימות מוצאת ביטוי בטרור קשה של חוליות והציבור הפלסטיני אינו מעורב בהמוניו בתופעות הללו, מתקיימת בפועל מציאות של אינתיפאדה במשמעות של דחיית הסדר הישן שממנו נהנתה ישראל ונהנו חלקים מהחברה הפלסטינית מזה כעשרים שנה. יתירה מזו, ניתן אף להצביע על סימנים להתפשטות האלימות גם לזליגתה לשורות מנגנוני הביטחון של הרשות וגם להתרחבותה לאזורים גיאוגרפיים נוספים זולת ג'נין ושכם כאשר לכך יש להוסיף את העובדה כי הצמרת הפלסטינית עצמה מגלה נרפות רבה לנוכח המציאות הזו שלמעשה חותרת תחת אושיות קיומה הפוליטית.
וחרף כל זאת, הדליקה הרבתי שמתחוללת בחצר האחורית של הבית הישראלי אינה מרגשת את המערכת הפוליטית והציבורית הישראלית שנמצאת בסוג של הכחשה מכוונת. אמנם התקשורת עוסקת בעניינים הביטחוניים ומכסה את ההתפתחויות אבל גם היא עושה זאת באופן אינפורמטיבי לחלוטין תוך התעלמות מהמשמעויות של ההידרדרות הביטחונית. הסלמה, החרפה, טרור הם המונחים הדומיננטיים בשיח הציבורי והפוליטי. לא יותר מכך והס מלהזכיר את המונח אינתיפאדה או התקוממות שקוגניטיבית ממסגר את הסיטואציה בתוך הקשר נרחב יותר. חשיבות המסגור הזה אינה נובעת רק מדיוק ומהצורך לדבר אמת היא קודם כל קשורה לצורך לקרוא לילד בשמו כדי לאפשר התמודדות אופרטיבית יעילה עם המצב התואמת את מאפייניו כמו הגדרה נכונה של מחלה המבטיחה אפשרות של טיפול אפקטיבי בה ובמקורותיה. אבל בישראל של אוקטובר 2022 – שתיקה רועמת שמזכירה ומהדהדת את העיוורון הקוגניטיבי של אוקטובר אחר.
הדבר המעניין והמטריד בו זמנית הוא שלשתיקה ולעיוורון הזה שותפים השמאל והימין הישראליים גם יחד, כל אחד מאינטרסיו הפרטיקולאריים. ההתפתחויות ביהודה ושומרון אינן משרתות את השמאל הישראלי וגם לא את הממשלה הנוכחית בייחוד בעיתוי הנוכחי ערב הבחירות הקרובות. זו התפתחות ביטחונית שמעיבה על היכולת לשרטט תמונת הישגיות לממשלה הנוכחית שכל מהותה מבוססת על הכחשת סדר היום הביטחוני ותיעדוף סדר היום הפנימי. התפרקות הרשות גם אינה עומדת ביחס ישיר לנטייה לראות את אבו מאזן ואת האליטה שמסביבו כפרטנרים אפשריים למהלך מדיני משמעותי.
על רקע זה צריך גם לנתח את נאום שתי המדינות של לפיד באו"ם כמבטא מבוכה אסטרטגית יותר מאשר פרו אפקטיביות מדינית. מנקודת מבט זו מעדיף השמאל סדר יום שונה למערכת הבחירות שלו המתמקד בסמוטריץ ובן גביר לצד ענייני חוסר הממלכתיות של נתניהו על פני עניינים מדיניים וביטחוניים כמו הפלסטינים וכמובן איראן.
תמונת ראי רק הפוכה. המציאות הביטחונית מחזירה מבחינתו את שיח שתי המדינות לאחר שני עשורים שבהם הפכה "השאלה הפלסטינית" ל"שאלה הנעלמה" ופינתה את מקומה לטובת מודל הנורמליזציה של "הסכמי אברהם" עם מדינות המפרץ הפרסי. לכאורה המציאות הביטחונית ביהודה ושומרון מגלגלת מחדש את תפוח האדמה הפלסטיני שכבר הספיק להתקרר לפתחו של הימין דווקא מהזווית הכי בעייתית שלו בהשוואה למשל לסוגיית חמאס בעזה. כמו השמאל, גם הימין מעדיף סדר יום פוליטי פחות שנוי במחלוקת מאשר סדר היום הפלסטיני ובוחר להרדים את מערכת הבחירות בשם אותו סדר יום "ממלכתי" שבו אחוזים גם יריביו הפוליטיים.
כך אם כן מתקיים סוג של שיתוף פעולה סמוי בין יריבים פוליטיים שמסייע בהכחשת המציאות הביטחונית עצמה מתמודדת ישראל. הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו הגדיר את השתיקה כאחד ממנגנוני ההדרה של השיח. רוצה לומר, האין הוא היש והשתיקה קובעת את סדר היום הפוליטי. זו המציאות המאפיינת את ההתרחשויות הביטחוניות המטואטאות לחלוטין מתחת לפני השטח מכוחה של השתקה לה שותפים שני הצדדים הניצים לכאורה של השמאל והימין הישראלי. שיתוף פעולה בין יריבים שמראה בהיבט הפוליטי עד כמה ההגדרות של שמאל וימין הפכו ריקות מתוכן אמיתי ומעין המשגות מדומיינות של אנשי יחסי ציבור ופוליטיקאים, בעוד שהמציאות מלמדת על מכנה משותף רחב למדי בין "שמאל" ו"ימין" באופן שבו נתפסת "השאלה הפלסטינית" כעניין זניח, לא משמעותי וכזה שכולם חפצים להמשיך ולהשכיח.
הבעיה היא שבצילה של הנטייה הזו להמשיך ולדבוק בסדר הקיים מתעלמת ישראל על שני ענפיה הפוליטיים המדומיינים מהשלכות המציאות ביהודה ושומרון שעושה הרושם שפלסתר קטן לא יעצור את הדימום שלה וקשה יהיה להחזיר את הרכבת שדהרה על אותה מסילה כעשרים שנה. חשיבה חדשה דרושה לגבי האופן שבו ישראל צריכה להגיב על המוכחש והנעלם: מה שרואות היטב עיניה אבל מסרב ראשה להפנים, קרי – פירוק הסדר המערכתי שאפיין את שני העשורים האחרונים ומוביל אותה למציאות אחרת בעל כורחה. זו מציאות שכבר משפיעה על רמת הביטחון של המתיישבים היהודים ועלולה לתת את אותותיה גם על חיי יהודים גם מחוץ לגזרת יהודה ושומרון.
