בערב ראש השנה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את הודעתה המסורתית השנתית בנוגע לאוכלוסיית המדינה. הבשורות הטובות: אנו נושקים לעשרה מיליון אזרחים, מתוכם למעלה משבעה מיליון יהודים. אם הלכתם לאחרונה לחוף הים, למעיין בצפון או אף ליעדים מסוימים בחו"ל והרגשתם ש"כל עם ישראל פה" – זה פשוט משום שהצפיפות אכן מורגשת בכל פינה, יש הרבה מאיתנו. ישראל היא המדינה המובילה בעולם המערבי בפער במספר הלידות לאישה, והשנה נוספו כ־177,000 תינוקות חדשים. מזל טוב. אבל כיאה לימים שבין כסה לעשור ולהמלצה "יזכור לו יום המיתה", נתמקד דווקא בחלק היותר מורבידי של הודעת הלמ"ס: הפטירות. הנה הבשורות הרעות: אנשים לא רק נולדים אלא גם מתים. בתשפ"ב נפטרו כאן 53,000 איש. ובכן, מה עשינו עם הגופות שלהם?
אני יודע, זה נושא שלא נעים לעסוק בו, לפעמים מעדיפים להדחיק. אבל כמו ששרה להקת משינה, כל אחד צריך בסוף למות ואין מי שיודע לעצור את הזמן, ואם אנחנו לא רוצים לגמור כמו אלברט הקברן, כדאי שניתן את הדעת לקרב שמתנהל מתחת לאפנו בשאלה כיצד ניקבר אחרי מאה ועשרים. מי שחשב שמצוקת הנדל"ן תפסיק להציק לנו לפחות כאשר ננוח בקבר, צפוי להתבדות. ספוילר: גם בנדל"ן התת־קרקעי, המדינה נכשלת ביצירת היצע שיעלה על הביקוש.
המספרים מבהילים למדי: כבר היום, לפי מרכז המיפוי הישראלי, יש בארץ כ־12,400 דונם שמוקצים לקבורה, פי ארבעה משטחה של גבעתיים. כל קבר בקבורת שדה, באדמה, תופס שני מטרים על מטרים, כך שבדונם נכנסים בין 250 ל־300 קברים. מכאן החישוב פשוט: מֵתֵי תשפ"ב בלבד היו זקוקים לכ־180 דונם לכל הפחות. בשנת 2050 צפויים למות כאן 80 אלף איש ואישה, שיזדקקו ל־260 דונם לפחות מדי שנה. המקום נגמר. ואם זה לא מספיק, בכל שנה מגיעים להיקבר בארץ עוד 1,600 נפטרים מיהודי התפוצות. אז מה עושים?
העניין עם בתי קברות הוא שהם שם לנצח. אין פינוי־בינוי, ולא תמ"א 38. גושי הבטון האלה יישארו שם גם כאשר מתי מעט יפקדו אותם
קחו לדוגמה את בית העלמין ירקון, הגדול ביותר בארץ. הוא נחנך בשנת 1991, על שטח של 230 דונם. מאז הוא התרחב והיום גודלו כבר מגיע לכ־900 דונם, כאשר יותר מ־80% מהנפטרים נקברים שם בכוכים או בקומות. מי שנוסע על כביש 5 רואה את מגדלי הבטון שנראים כמו חניוני ענק – אלה עתודות הקבורה של גוש דן. לבית הקברות הזה אין שום דרך אחרת להכיל אל קרבו את 15,000 תושבי המרכז שנקברים בו מדי שנה. זה מה שנקרא קבורה רוויה.
בשני העשורים האחרונים, עם ישראל מתחיל להיקבר לגובה: במגדלי קומות ("קבורה רמה") שבהם "נכנסים" 750־900 קברים לדונם, או בכוכים ("קבורת סנהדרין") עם כ־1,300 קברים לדונם. מי שביקר ב"עיר המתים" שנחפרה מתחת להר המנוחות בירושלים, זכה להכיר גם את "חניוני" הקברים התת־קרקעיים שמאפשרים להגדיל את ניצול הקרקע לכ־3,500 קברים לדונם. בנוסף החלו להציע לציבור קברים זוגיים ("קבורת מכפלה") שמאפשרים 600 נפטרים בדונם.
אלה השיטות הקיימות, שגם השימוש בהן התחיל אחרי שנים ארוכות של מריחה. רק בסוף שנות התשעים הוקם בפעם הראשונה צוות חשיבה ותכנון לנושא עתודות הקרקע לקבורה בישראל, ושם התחילו לדבר על קבורה רוויה. בשנת 2014 הוכנס שינוי לתמ"א 19, הלא היא תוכנית המתאר הארצית של בתי העלמין, ונקבעה צפיפות מינימלית מכאן והלאה. ברמה הגבוהה ביותר, כשהאוכלוסייה ברשות המקומית מונה מעל 150 אלף איש, הדרישה היא לתכנן כאלף קברים לדונם. בינתיים במציאות, לפי הביטוח הלאומי רק 21% מהמתים בארץ בשנים 2015־2018 נקברו בקבורה רוויה. כאשר אנשי מבקר המדינה בדקו לפני שנתיים את רשימת 30 בתי העלמין הגדולים בארץ, הם גילו שבלמעלה ממחצית מהם לא קיימת בכלל אפשרות כזאת.
ירושה גרועה
אלא שגם אם הכול היה מתקדם כמתוכנן, נראה שבהסתכלות לעתיד אפילו השיטות החדשות אינן מהוות פתרון בר־קיימא. וכמו כל מצוקה נדל"נית, הבעיה חריפה יותר באזור המרכז. רשות מקרקעי ישראל הזהירה עוד ב־2004, בהתייחס לשיטת הקבורה הישנה: "כדי להבטיח חלקות קבר לאוכלוסיית אזור המרכז, המונה למעלה משני מיליון נפש, בשיטת הקבורה המקובלת, נזדקק לכ־26 בתי עלמין, דהיינו כ־24,000 דונם. לשם המחשה, שטח זה דומה לשטחה של העיר תל־אביב מהירקון ועד יפו, מהים ועד רמת־גן".
מאז אותה אזהרה קודמו בישראל פתרונות של קבורה רוויה, אך דו"ח של מנהל התכנון שנכתב עשור לאחר מכן, ב־2014, קבע כי אפילו בהנחה שתהיה קבורה צפופה מאוד, עד שנת 2065 יהיו חסרים במחוזות תל־אביב והמרכז כמיליון וחצי קברים. אוהבים לצטט את הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס שצעק: "בטווח הארוך – כולנו מתים". אפילו לפי המשפט הזה, שהפך לסיסמתם של חסידי הטווח הקצר, אם יש סוגיה שראויה למחשבה ארוכת טווח היא המוות, הדבר הכי בטוח בחיים. אבל בישראל זה עוד לא קורה.
מי שיודע כמה עולים 24 אלף דונם במרכז, מבין שאי אפשר לנתק את הדיון בסוגיה משאלת המימון. חִשבו על זה רגע: על הקרקע הכי יקרה בלב הארץ, אנחנו בונים דונמים על דונמים של ערי רפאים מרוצפות במצבות שאיש לא יפקוד בעוד כמה עשרות שנים, או גרוע מכך – מפלצות בטון מכוערות שרובנו גם ככה מעקמים את האף מהמחשבה שניאלץ להיקבר באיזה כוך בתוכן, וכל זה חלק ממרדף חסר תכלית אחר קצב התמותה.
מי שמחליט בדרך כלל מה קורה עם קרקעות בארץ הוא מִנהל התכנון, אבל בתחום הקבורה, מי שמנהל את העסק בפועל הם גופי ה"חברה קדישא" השונים. לפי מבקר המדינה, עסקי החסד של אמת מגלגלים כ־500 מיליון שקלים בשנה. לפי החוק כל אזרח זכאי להיקבר בחינם סמוך למקום מגוריו, אבל בערך רבע מהנפטרים רוכשים חלקה עוד בחייהם. כיום באזור המרכז קשה עד בלתי אפשרי לקבל בחינם קבר שאינו בקבורה רוויה, ואם מסרבים להיקבר בקומות (כפי שקורה לרוב באוכלוסייה החרדית, למשל) – יש צורך לשלם. גם אם רוצים לשמור מקום, למשל ליד בן זוג שכבר נפטר, משלמים אלפי שקלים. וכאשר מישהו רוצה להיקבר בחלקה חריגה או בבית עלמין שכבר הוכרז כ"סגור" – המחיר יכול להגיע לעשרות אלפי שקלים. באמצעות ההכנסות הללו, החברות־קדישא אמורות להשלים את הפער בין עלות התפעול שלהן לסכום שביטוח לאומי מעביר להן, כ־6,500 שקלים לנפטר.
וכמה עולה למשלם המיסים המעבר לקומות? כריית מיזם הענק "מנהרות העולם", מתחת להר המנוחות, עלתה למדינה כ־300 מיליון שקלים, ונבנו בו 24 אלף קברים שיספקו את צרכיה של ירושלים ל־12 השנים הבאות. שלושת מגדלי הקברים הראשונים שנבנו בבית העלמין ירקון עלו 450 מיליון שקלים, מתוכם 60 מיליון במימון המדינה, והם מכילים 45 אלף קברים. כאמור, כשליש מהמספר הזה נקבר בבית העלמין ירקון בשנה בודדת. עלות כל הרחבת בית העלמין, עשרה בניינים, תגיע לכמיליארד שקלים. בקיצור, גם כשההשקעה פר קבר מגיעה ל־10־12 אלף שקלים, אין כאן פתרון בר קיימא אלא רק פלסטר לכמה שנים קדימה.
העניין עם בתי קברות, בניגוד לבנייה רוויה בנדל"ן, הוא שהם שם לנצח. אין פינוי־בינוי, ולא עושים תמ"א 38. גושי הבטון האלה יישארו שם גם בעוד עשרות שנים, כאשר מתי מעט יפקדו את הקבורים שם. כל מטר של קבורה שלא נוצל בחוכמה היום, הוא ירושה גרועה מאוד שאנחנו משאירים לנכדים ולנינים שלנו. חשש סביר הוא שעם הזמן הם יהפכו מוקד משיכה לשב"חים, הומלסים, פשיעה ושאר מרעין בישין. דודו מילגרום, בכיר לשעבר במשרד האוצר, העריך בכתבה ששודרה בכאן 11 שהתענוג הזה יעלה למדינה כ־240 מיליארד שקלים עד סוף המאה. ועוד לא דיברנו על סוגיית בתי העלמין הצבאיים.
לסיכום, עם הפתרונות הקיימים מדינת ישראל תישאר בעוד כמה עשרות שנים עם מבנים מכוערים ונטושים שלא ניתן לפנות, עם חור בכיס של רבע טריליון שקל, והכי גרוע – עדיין יהיו חסרים מקומות קבורה. אגב, המצוקה הזו איננה ייחודית לישראל. בלונדון ובפריז החלו להשכיר את חלקות הקבר לכמה עשרות שנים ואז לקבור שם שוב, ובמזרח אסיה שורפים גופות באחוזים הולכים וגדלים. אצל יהודים אלה כמובן לא פתרונות אפשריים, אך האם יש חלופה רצינית ובת־קיימא?
עצם העניין
באלול שעבר התרחש מאורע דרמטי בעולם היהודי: יאיר כוכבא, תושב קיבוץ יבנה, היה היהודי הראשון שנקבר בשיטת "ליקוט עצמות", מאז שהיא חדלה להתקיים במאה הרביעית לספירה. בחלקה שבה נטמן כוכבא, בבית העלמין המקומי, קבעו חברי הקיבוץ שלט: "הקבורה כאן היא זמנית. בבוא העת נלקט בע"ה את עצמות הנפטרים, ונעבירם בתוך גלוסקמא למקום קבורת הקבע". בתחתית השלט נחקק ציטוט ממסכת שמחות: "אמר רבי אליעזר בר צדוק, כך אמר לי אבא: בשעת מיתתי קברני תחילה בבקעה, ובסוף לקט עצמַי ותנֵם בגלוסקמא".
נעים להכיר, ליקוט עצמות: בתקופת בית שני ובימי התנאים והאמוראים, רווח בעם היהודי הנוהג לקבור פעמיים. קבורה ראשונה בקרקע, ולאחר זמן מה הוציאו את עצמות הנפטר מהקבר והעבירו אותן למעין תיבה קטנה (גלוסקמא) שנחה במערת הקבורה המשפחתית. אורך התיבה כאורך עצם הירך, כ־60 ס"מ, ורוחבה 30 ס"מ, כרוחב גולגולת. עוד לפני כן, בימי בית ראשון, היו מניחים את עצמות כל בני המשפחה, אפילו בלי הפרדה בין אדם לאדם, במתחם מרוכז אחד שנקרא בשפת הארכאולוגים "מאסיפה". יהודים היו נאספים אל אבותיהם, כלשון השגורה במקרא. עם השנים המנהג השתנה, וברחבי העם היהודי פשט המנהג לקבור קבורת שדה "רגילה".
בשנים האחרונות קמה תנועה שמוביל הרב רפי אוסטרוף, יו"ר חברה־קדישא בגוש עציון, יחד עם רבנים, אדריכלים, ארכאולוגים וכלכלנים, שקוראת לחדש את מנהג הקבורה של תקופת המשנה. הם מכנים את השיטה "קבורת ארץ ישראל", ומציעים ליישם אותה כבר היום. באתר התנועה נכתב: "הנפטר נקבר באדמה בקבורת שדה רגילה בטקס יהודי, אך ללא הצבת מצבה. לאחר כשנה חברה קדישא מלקטים את עצמות הנפטר למתחם גלוסקמאות סמוך, למנוחת עולמים בחלקה משפחתית". הסיסמה היא: "מסורתי. הלכתי. משפחתי. אקולוגי".
הטור הזה איננו הבמה להציג את הדיון ההלכתי בנושא. נציין רק שהמיזם זכה לתמיכת רבנים כמו הרב דב ליאור והרב יעקב רוז'ה, רב העיר בת־ים ומומחה בעל שם לנושא הקבורה (שצירף הסתייגות ולפיה תמיכתו אינה "למעשה" והכול בכפוף להחלטת הרבנות הראשית), ושהמשנה והתלמוד מלאים בהלכות הקשורות לליקוט עצמות. מנגד, הרעיון החדש־ישן קומם עליו לא מעט רבנים חרדים. אלה שולטים במוסדות הרלוונטיים במשרד לשירותי דת ובמועצת הרבנות הראשית, וכך הנושא תקוע.
כמה תקוע? בתחילת 2020 התלהבו במנהל התכנון מהרעיון ויזמו יום עיון בנושא בנוכחות השר דאז יצחק ועקנין ואנשי מקצוע. בלילה שלפני הכנס פרסמה מועצת חכמי התורה של ש"ס מכתב ובו התנגדות לעצם העלאת הדיון. "הדבר חמור וקשה למת ביותר", קבעו הרבנים, קראו למעורבים במיזם "חדלו ממעשיכם והניחו למתים לנוח את מנוחתם עדן", ולאנשי החברה־קדישא "המסורים השומרים על מנהגי ישראל מקדמת דנן… אל תיראו בעומדכם על משמר ההלכה". מכתבים דומים פורסמו בחתימת הרב חיים קניבסקי ומטעם בד"ץ העדה החרדית בירושלים. טיעונים הלכתיים של ממש לא הוצגו בהם, אבל התוצאה: השר ועקנין ביטל את השתתפותו בכנס, ויו"ר פורום חברא קדישא הרב אברהם מנלה אמר שם שהרעיון להחזיר את ליקוט העצמות דומה להחזרת העבדות שהייתה נהוגה בעבר. מתברר ששמרנות פירושה לדבוק במנהג אבותינו, ולדחות את מנהג אבות אבותינו.
מנלה הוא מחלוצי תחום הקבורה הרוויה בארץ, ועוסק רבות בנושא מצוקת המקום. בריאיון לעיתון זה לפני שנתיים אמר: "ליקוט עצמות הוא פתרון קיצוני שלא מתאים לאוכלוסייה כיום במדינת ישראל, ולא משנה אם מדובר בדתיים או חילונים. להוציא את אבא מהקבר ולהעביר אותו לארון קטן זו טראומה לא פשוטה, ואני לא מכיר אנשים שיהיו מוכנים לעבור אותה. לדעתי יותר 'יהודי' לחזור לקבורה הצפופה, כפי שקברו הסנהדרין". הוא גם מעלה את החשש שעיריות וממשלות באירופה ינצלו את חידוש המנהג העתיק כדי "להיפטר" מבתי קברות יהודיים עתיקים בשטחן.
אנשי "קבורת ארץ ישראל" טוענים ששיטת הליקוט לגלוסקמאות תאפשר לקבור כ־3,500 נפטרים בדונם, כאשר העלות לכל קבר תנוע בין 800 ל־1,000 שקלים, לעומת "קבורת סנהדרין" שמקודמת כיום ומאפשרת 1,300 נפטרים לדונם ועולה פי ארבעה. בסיכומו של דבר, מעבר לליקוט עצמות יאפשר לקבור את כל שבעת מיליון היהודים שחיים כאן היום וגם את אחיהם שיבואו מחו"ל בניצול מיטבי של השטח, בלי לבנות עוד ועוד חניוני בטון ענקיים, ובעלות של כ־40 מיליארד שקלים בלבד עד סוף המאה.
נסיים, כמתבקש, בצוואה. יורשיי היקרים, גם אם פיסת העיתון הזו לא תשרוד עד אז, אבקש שתקברו אותי בשיטת ליקוט העצמות, שעמנו נהג בה במשך שנים. בשלב הזה כבר לא אהיה בעיה עבור עצמי, אבל עדיף גם לא להוות בעיה לאחרים. אם תרצו להיות שם איתי בבוא היום, בגלוסקמאות הסמוכות במבנה הקבורה המשפחתי – זה יהיה משמח מאוד, שהרי כך קבע רבי מאיר במסכת מועד קטן: "מלקט אדם עצמות אביו ואימו (בחול המועד) מפני ששמחה היא לו". 
