לא רק יחידים זקוקים לחשבון נפש תקופתי – ארגונים ומערכות גדולות זקוקים לכך לא פחות.
בשלוש השנים האחרונות אין מערכת ישראלית שזקוקה לחשבון נפש יותר מהמערכת הפוליטית: לא רק בגלל הבגידה באינטרס הלאומי, כשמערכת בחירות אחת רודפת אחרת כבר בפעם החמישית, אלא גם משום שאין בכך כל תוחלת. המציאות כבר הוכיחה שהתיקו בין הגושים יציב, וגם אם צד אחד יצליח להשיג את 61 המנדטים המיוחלים, הקלקולים המבשרים את הקץ יתחילו כבר מרגע הצילום החגיגי בבית הנשיא.
מה שנדרש הוא חישוב מסלול מחדש, והוא אפילו פשוט לאיתור: ממשלת מרכז שתורכב משלוש מפלגות בלבד – הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי. למתפלאים על הגדרת הליכוד כזה שנכלל בקטגוריה של ממשלת מרכז, צריך להזכיר שכמעט כל שנות שלטון הליכוד – ואלה של בנימין נתניהו בפרט – התאפיינו בצירוף של רטוריקה ימנית, לעיתים מתלהמת, ומדיניות מרכז. זה גם תהליך טבעי: מפלגת שלטון לרוב תמשוך לכיוון מרכזי יותר מכפי שהתחייבה בבחירות, וגם שדרוג מעמדם הכלכלי־חברתי של בוחרי הליכוד למעמד ביניים בורגני תורם לכך.
לפי כל הסקרים של השבועות האחרונים, שלוש מפלגות המרכז משיגות יחד צירוף מנצח של שבעים מנדטים יציבים. זאת, במקום 61 מנדטים שבירים מצירוף של ארבע מפלגות בגוש הימין, או שישים מנדטים בגוש המרכז־שמאל מצירוף של 6־7 מפלגות – כאשר בכל אחד מהצירופים האלה תלויה הממשלה בגחמותיהן של מפלגות שכל עניינן הוא מגזרי ואין להן שום אחריות ממלכתית וכוללת לעתיד המדינה. נכון שהאנטי־ציונות של המפלגות הערביות (מנסור עבאס יוצא דופן אפילו במפלגתו) בוטה ומקוממת הרבה יותר מהא־ציונות של המפלגות החרדיות. עם זאת, הדרישות החרדיות, שנענו על ידי כל הממשלות ב־45 השנים האחרונות, מסכנות את עתידה של ישראל הרבה יותר מהדרישות של המפלגה הערבית האחת שאכן נענו בקואליציה האחרונה.
יש הרבה סיבות לראות בתרחיש ממשלת המרכז את התוצאה המיטבית של הבחירות הקרובות: הסיבה הראשונה והחשובה ביותר היא מניעת השיתוק הפוליטי, שהוא רע ומסוכן לכל מדינה, ובוודאי למדינה מאוימת כישראל. אבל יש גם סיבות אחרות – הרי שבעים המנדטים של שלוש מפלגות המרכז אינם מקרה. זה שנים שהפרדוקס של השיח הפוליטי הישראלי הוא הקיום המקביל של רטוריקה הולכת ומקצינה, לצד התמרכזות גוברת והולכת של הציבור בתחום המדיני, בתחום הכלכלי־חברתי ובסוגיות דת ומדינה.
יש גם היגיון פנימי לפרדוקס הזה – ככל שהעמדות הולכות ומתקרבות, כך נזקקות המפלגות לשיח מקצין והולך כדי לחדד את ההבדלים ביניהן ולשכנע את הבוחרים שדווקא הבחירה בהן תעשה את ההבדל. זה גם חלק מהפופולריות של שיח הזהויות שהחליף את השיח האידיאולוגי: ברגע שתפיסות העולם כבר אינן קוטביות, נזקקים הפוליטיקאים – ולמרבה הצער גם התקשורת, שצורכת עימותים כסם מסוג רייטינג – לשיח הזהויות, כסם מסוג חדש שיוכלו לשווק לאלה המכורים לשנאה.
הקמה של ממשלת מרכז דרושה אפוא לא רק כדי להביס את השיתוק, אלא גם כדי להתגבר על שקר שיח הזהויות; להזכיר לאנשי המרכז והשמאל שגם מצביעי הליכוד אינם מעוניינים בחורבן הדמוקרטיה, ולהזכיר לאנשי הימין שגם מצביעי יש עתיד והמחנה הממלכתי אינם מעוניינים בחורבן ישראל כמדינה יהודית. למעשה, גם רבים ממצביעי המפלגות האחרות תומכים בעמדות מתונות הרבה יותר מאלו שבאות לידי ביטוי ברטוריקת המנהיגים שלהן. גם הם שבויים – אפילו גדולים עוד יותר – של רטוריקת הזהויות הלעומתיות.
והעיקר, זו ממשלה שתוכל סוף־סוף לקדם את ישראל על בסיס הערכים המשותפים לרוב הדומם שלה, ולא לפי ערכי הקצוות שכל הממשלות האחרונות היו תלויות בהם. לשם כך ראוי אפילו להקריב את הרעיון שהחוטא לא אמור להיות נשכר מחטאו, ולחדול מהחרם – המוצדק כשלעצמו – על נתניהו. ואם יחשוש זה האחרון מהפרת הברית עם מפלגות הימין הדתי והחרדים, תנוח דעתו: פוליטיקאי ציני כמותו יודע בוודאי שבעתיד הנראה לעין ממילא אין להן שום אפשרות ללכת עם מפלגות השמאל.
