כבר שנה וחצי הימין לא בשלטון. הייתם מצפים שהדבר ירגיע קצת את הגורמים בתקשורת הישראלית שעוינים ושוטמים את ההתיישבות, אבל מתברר ששנאה ותיעוב חסרי פרופורציה שנבנו לאורך שנים ועוברים מדור לדור, ממפיק למפיקה ומעיתונאי ותיק לעיתונאי צעיר, לא כבים מהר כל כך. במידה מסוימת הם אפילו מתעצמים, כי יש איזו תחושה שאפשר לדרוך היום על מתנחלים ולשלם מחיר צנוע עוד יותר מבדרך כלל.
המאבק התודעתי בהתיישבות שינה צורה. כמובן, עדיין יש מאמרים נוטפי ארס ישן ומשעמם, כמו זה שפורסם השבוע בהארץ, שבו תוכלו למצוא פסקאות מכלילות, קונספירטיביות ומופרכות שמזכירות טקסטים אפלים מתקופות קודמות, כאלה שאפשר לפרסם היום רק על אנשים שבחרו להתיישב ביו"ש ולא על שום קבוצה אחרת – לפחות אם אינך רוצה להיות מתויג כגזען חשוך ומסית: "תחילה הם (המתנחלים) השתמשו במדינה כפיגום להקים עליו את מדינתם. הם גייסו את צה"ל ככוח מגן פרטי, שדדו וגזלו אדמות לא להם, והזרימו אל מעבר לגבול עשרות אלפי אזרחים שיצרו את המובלעות היהודיות. אחר כך הלבישו על המדינה את מערכת החוקים שתתאים להם, ולבסוף עיצבו את יהדותה ואת הנאמנות לה על פי מבחן ההתנחלות. הדתה במערכת החינוך ובמרחב הציבורי, המאבק על הפעלת תחבורה בשבת, הפרדה בין בנים לבנות".
כן, כמובן, באפרת ובאלקנה, ביצהר ובבית־חגי, ובכל רחבי יו"ש, יש ועדות פעולה חשאיות שתפקידן לבטל תחבורה ציבורית בשבת בחדרה וברמת־גן ולהפריד בין בנים לבנות בחצור־הגלילית. כמה אווילות – או שנאה תהומית – צריך לגייס כדי לפרסם פסקה כזו.
אבל זה כאמור המאבק של פעם. הוא ניכר לעין, וקל יחסית להתמודד איתו. בגיליון מוצש תוכלו לקרוא ריאיון שקיימתי עם רבקה לפאיר, תושבת עמיחי, שהשתתפה לאחרונה בתוכנית הריאליטי־אוכל של ערוץ 1, "בואו לאכול איתי". לכאורה תוכנית כיפית שמפגישה בין אנשים שונים שמארחים זה את זה בביתם, ואז גם נותנים ציון לאוכל, ובסוף השבוע מוכרז המנצח. בכתבה תוכלו לקרוא את מה שעבר על רבקה, אבל אני רוצה לדבר קצת על הזווית התקשורתית של הסיפור: איך לוקחים אישה שמגיעה לתוכנית פאן במטרה להכיר אנשים, וכדי שיכירו אותה ואת המקום שהיא גרה בו, ואז רומסים אותה מכל הכיוונים רק כי היא "מתנחלת".
זה התחיל בהפקת התוכנית עצמה. כפי שכתוב בכתבה, בתחילת כל פרק בשבוע המדובר נראתה חבורת החמוצים שמגיעה יחדיו במכונית ממוגנת לעמיחי שבגוש שילה. השמאלנית שבחבורה מדברת על "הארוחה המטופשת" של רבקה, שאולי בגללה תמות. כל זה, כמובן, לפני שטעמה פירור. הקריינות של שי אביבי, שמלווה את התוכנית במשפטים שאמורים להיות קלילים ומבדחים, הייתה מקטינה ומזלזלת כלפי רבקה. בין השאר היא כונתה שם פעם אחר פעם "נערת גבעות". רבקה היא אישה בת 24, נשואה ואם לשניים. נערה היא לא. עמיחי, לו רק טרחו אנשי הפקת התוכנית לפתוח ויקיפדיה או סתם לגלות עניין בנעשה מטר וחצי מחוץ לתל־אביב, אינו גבעה או מאחז. הוא יישוב חוקי למהדרין, הראשון שהוקם בהחלטת ממשלה כדת וכדין אחרי הסכמי אוסלו. בעולם הפי־סי הליברלי שהתקשורת הישראלית טובלת בו, מתברר שמותר לגבר כמו אביבי להסגביר לאישה כמו לפאיר שהיא בסך הכול נערה שגרה בגבעה, וזה לגיטימי ועובר מסך כאילו כלום.
משרוקית הכלבים הלא ממש עדינה הזו פעלה את פעולתה מהר. במאמר מדהים בתוקפנותו שהתפרסם בהארץ, רבקה כבר הפכה לאויבת האנושות. בכותרת תוארה האישה בת ה־24 הזו, שכאמור בסך הכול רצתה להכיר אנשים ולארח אותם בביתה לארוחה, כ"התגשמות הסיוט הישראלי". אתם מבינים את הפסיכוזה? כאן זה רק התחיל. עוד מפניני העיתון לאנשים חושבים על זו שהעיזה להתנחל להם על המסך: "הקלקול ועונשו. שילוב עקמומי של מה שרע במסורת ובמודרנה. היא כל מה שהזהירו מפניו כשדיברו על המחיר הבלתי נמנע של הכיבוש: ניוון מוסרי, בלבול ערכי, אדישות לחיי אדם, עיוורון, התחסדות, התקרבנות וגזענות".
צפיתי בכל הפרקים של השבוע שרבקה הופיעה בו. כן, הייתה לה יציאה אחת לא במקום, שנבעה מתסכול ומכעס. היא אמרה על מחמוד: "יצא לו הפרצוף של הערבי". אמירה לא מוצלחת ומיותרת. אבל אחרי כמויות הרוע, צרות המוחין והעליהום שספגה משאר המשתתפים בתוכנית (כולל אחד מאלקנה, שניסה להתנחמד לצייטגייסט השמאלני ויצא מביך), אפשר היה להחליק לה את זה. או, למשל, לא לשדר. אבל ההפקה שמממנים גם מתנחלים – זהו ערוץ ציבורי, להזכירכם – חיכתה לרבקה בפינה. היא רק חיפשה הזדמנות להעניש דרכה את ההתיישבות כולה. כי ככה נראה המאבק בין ימין לשמאל היום. פחות "כן שטחים, לא שטחים", ויותר "תראו את המתנחלת ההזויה הזו, שבאה לתוכנית אוכל וחושבת שאשכרה מישהו יתעניין באוכל שהכינה".
המתקפה על רבקה לא הסתיימה כאן. בידיעות אחרונות התפרסמה כתבה שבה רואיינו כל מנצחי העונה. ומי לדעתכם כיכב בחצי העמוד הראשון שלה? כמובן, רבקה, שהאוכל שהכינה תואר בו בפי שרון מפתח־תקווה כ"מחריד, אני מאוד רגישה לטינופת".
נכון שזו רק טלוויזיה, ושבשטח מפעל ההתיישבות פורח ומנצח, ולבבות המוני העם נמצאים איתו ולא עם חבורת הטנטרום שמכונה גם התקשורת התל־אביבית. אבל זה לא אומר שלא צריך להיות מודעים לאופי החדש שנושא המאבק על ארץ ישראל. הוא עובר היום גם דרך צלחות המתחרים בתוכניות ריאליטי.
