השייח' יוסף אל־קרדאווי, שמת במהלך ראש השנה, היה הבולט והמשפיע שבחכמי הדת המוסלמים בעשורים האחרונים. הספר הראשון שפרסם, "אל־חלאל ואל־חראם פי אל־אסלאם" (המותר והאסור באסלאם) הוא הספר האסלאמי הנמכר ביותר אחרי הקוראן אי פעם. מאז הספיק הפוסק והאידיאולוג האסלאמיסט לפרסם עוד כ־120 ספרים ומאמרים רבים נוספים. בתוכנית הטלוויזיה האהודה שהגיש במשך שנים בערוץ אל־ג'זירה, "א־שריעה ואל־חייאת" (ההלכה האסלאמית והחיים), צפו מדי שבוע, במשך שנים רבות, עשרות מיליוני מוסלמים מסביב לגלובוס. באיחוד הבינלאומי של חכמי הדת המוסלמים (IUMS) – הארגון שהקים השייח' ובראשו עמד עד פרישתו לפני שנים ספורות – חברים גם כיום כ־90 אלף חכמי דת מוסלמים מכל רחבי תבל.
אך לצד עשייתו ההלכתית והספרותית הענפה, היה השייח' ממובילי המאבק האסלאמיסטי בישראל. בעשרות מאמרים, ספרים ופסקי הלכה שרעיים הביע השייח' את שנאתו לישראל ואת תמיכתו במאבק המזוין נגדה. אל־קרדאווי היה במידה רבה אביה הרוחני של תנועת חמאס, ופרסם חוות דעת הלכתית אסלאמית (פתווה) המכשירה את השימוש במחבלים מתאבדים במאבק נגד ישראל. ספרו "אל־קודס – הבעיה של כל מוסלמי" הוא אחת החוליות המרכזיות בהפצת עלילת "אל־אקצה בסכנה" שמתדלקת את הטרור נגד ישראל כבר עשרות שנים.
גם נימות אנטישמיות לא חסרו בכתיבתו של אל־קרדאווי. הוא אומנם הקפיד לטעון שהוא אנטי־ציוני ואנטי־ישראלי, אך לא אנטישמי – בשעה שהדהד בכתיבתו רבים מן המסרים האנטישמיים שמקורם במסורת האסלאמית ובכתיבה של חכמי דת מאוחרים. השייח' אף לא הסתפק במתן תמיכה אידיאולוגית לחמאס, וארגונים מטעמו העניקו לארגון סיוע כלכלי ממשי. לכן הודעת האבל הנרגשת שפרסם יושב ראש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית בישראל, שייח' ספוות פריג', בעקבות מותו של אל־קרדאווי מדאיגה במיוחד.
התנועה האסלאמית הישראלית התפצלה כידוע עוד בשנות התשעים לשני פלגים: הפלג הצפוני, בהנהגתו של שייח' ראאד סאלח מחאג'נה, שמר על הקו האנטי־ישראלי הנוקשה של תנועת האחים המוסלמים העולמית, בהתאם לפסיקותיו של אל־קרדאווי. אנשיו החרימו כל שיתוף פעולה עם הממסד הישראלי, ואימצו את הפסיקה שלמוסלמי מאמין אסור להצביע בבחירות לכנסת. לעומתם, הפלג הדרומי, בהנהגת עבדאללה נימר דרוויש המנוח, דגל בהשתלבות בחברה הישראלית ואף בשיתוף פעולה עם הממסד. שיאו של שיתוף הפעולה נרשם בהצטרפות מפלגת רע"מ, המזוהה עם הפלג הדרומי וכפופה להוראותיו, לקואליציית נפתלי בנט־יאיר לפיד. לא כולם בפלג הדרומי אהבו את ההצטרפות הזאת, והיו שסברו שקו ההשתלבות של מנסור עבאס מוגזם. אך גישת המתינות לכאורה ושיתוף הפעולה ניצחה לאחרונה עם בחירת השייח' ספוות פריג', שתמך בעקביות במנסור עבאס והחלטותיו, לתפקיד יושב ראש התנועה.
אולם הודעת האבל הנרגשת של פריג', שלפיה "אל־קרדאווי הקדיש את חייו למען הגנה על דת האסלאם והמוסלמים", מעלה את התהייה הבלתי נמנעת אם מדובר בהתמתנות אמיתית. האומנם המחלוקת בין אל־קרדאווי ותומכיו בישראל ובין אנשי רע"מ היא אידיאולוגית, או שמא מדובר בהבדלי טקטיקה ותו לא? אם המחלוקת היא אכן טקטית בלבד, אלו שהכשירו את רע"מ – מבנימין נתניהו ועד בנט ולפיד – פתחו בכך פתח מסוכן לחדירה אסלאמיסטית לתוככי הממסד השלטוני הישראלי.
אופטימיות לא זהירה
פיצול הרשימה המשותפת, רגעים ספורים לפני המועד האחרון להגשת הרשימות בבחירות לכנסת, והתמודדותה הנפרדת של מפלגת בל"ד, עוררו פרץ של אופטימיות בימין. חוגגי הפיצול סבורים שהתועלת ממנו לימין כפולה: מחד גיסא הוא יביא לירידה נוספת בשיעור ההצבעה במגזר הערבי, ומאידך גיסא יגרום לאובדן קולות מצביעי בל"ד, שתיוותר מתחת לאחוז החסימה. לכאורה אלה הערכות מבוססות. לפי הסקרים התמיכה בבל"ד לא מתאפסת, אך המפלגה רחוקה מלעבור את אחוז החסימה. בסקרים בל"ד מקבלת בין 45 ל־70 אלף קולות, שצפויים להפחית את הייצוג הערבי בכנסת בכמנדט עד מנדט וחצי לערך. במקביל, מעקב אחר שיעור ההצבעה במגזר הערבי בשנים האחרונות מלמד שהמבנה הפוליטי שהרשימות הערביות מתמודדות בו משפיע מאוד על הגעת המצביעים הערבים לקלפיות. כשכל ארבע המפלגות חברו לרשימה אחת, שיעור ההצבעה זינק והן זכו להישג חסר תקדים בדמות 15 מנדטים בכנסת. הפיצול לשתי מפלגות בבחירות הקודמות הביא את ייצוגן של המפלגות לשפל של עשרה מנדטים. ירידה נוספת באחוז ההצבעה עשויה להפחית עוד יותר את הייצוג הערבי בכנסת ה־25, וממילא להקטין את גוש השמאל במנדט או שניים קריטיים מאוד.
אך פרץ האופטימיות הזה מבוסס מראשיתו ועד סופו על תוצאות סקרים. אכן, סקרי השבוע משקפים עלייה בכוחו של גוש הימין, אך גם אם נאמין להם באופן מלא – אי אפשר עדיין להכריז על ניצחון צפוי. ממוצע הסקרים טרם חצה את רף 61 המנדטים לגוש כלפי מעלה, ובאחדים מהם גוש נתניהו לא מגיע אפילו לשישים מנדטים. גם בשאלת אובדן הקולות תחת אחוז החסימה גוש הימין לא נהנה מיתרון מובהק, לנוכח מצבה העגום מאוד של רשימת הבית היהודי – וכל זה עוד לפני שלקחנו בחשבון את האפשרות שברגע האמת, מאחורי הפרגוד, גלי ההדף של התפרקות ימינה יתבררו כגדולים יותר מכפי שהם משתקפים כעת בסקרים. אם הימין לא יתעורר, גם בתום מערכת הבחירות הקרובה לא תקום כאן ממשלת ימין, ואולי לא תקום ממשלה חדשה בכלל.
סבל מיותר
תוצאות בדיקות הדי־אן־אי שנערכו בעקבות פתיחת קברו של הילד יוסף מלמד בבית העלמין נחלת־יצחק בתל־אביב לא היו מפתיעות. הילד אכן טמון שם, ותוצאות הבדיקות שנערכו לדגימות שנלקחו משרידי גופתו ומבני משפחתו הוכיחו זאת מעבר לכל ספק. בכך באה אל קיצה תקופה ארוכה של עשרות שנים שבה ריחף ענן של אי ודאות מעל השאלה מה עלה בגורלו של הפעוט יוסף. אולם לצד השמחה על התרת הספקות, הגיעה העת להניח על השולחן את השאלה מי הביא את בני המשפחה לפקפק בכך שבנם אכן קבור במקום, ומי לפחות שותפים בגרימת הסבל הקשה שעבר עליהם?
יוסף מלמד נולד בשנת 1947, ארבע שנים לאחר שהוריו שלום ושולמית עלו ארצה מתימן. האב שלום גויס לצה"ל ונפל בקרבות בדרך לירושלים. כמה חודשים לאחר מכן חלה יוסף, היתום הקטן. אמו שולמית אשפזה אותו בבית החולים הדסה בתל־אביב, אך כשבאה לבקרו לאחר ימים ספורים נמסר לה שהוא נפטר וכבר נקבר. סיפורה של האם, שבעלה נפל בקרב וכעת נפטר בנה, נגע מאוד ללב אחד מאנשי צוות בית החולים, והוא נסע עם האם לבית העלמין ועזר לה לגלות בדיוק היכן נקבר בנה הפעוט. בזמן אמת היה ברור לאם שהבן אכן קבור שם, והיא זו שהקימה על קברו את המצבה. בהמשך אף דאגה שעצמות האב, שנקבר קבורה זמנית בחולדה, יובאו דווקא לחלקה הצבאית בבית העלמין נחלת־יצחק, כדי שהבן והאב ינוחו מנוחת עולמים בסמיכות זה לזה.
הספקות הראשונים התעוררו אצל משפחתו של יוסף ומשפחות נוספות בעקבות מחדלי הביורוקרטיה הישראלית בראשית ימי המדינה. תחילה היו אלו צווי גיוס שהגיעו על שמם של תינוקות שמשפחותיהם קיבלו דיווח שנפטרו, ובהמשך התברר שאצל ילדים רבים שנפטרו גם אופן הרישום במרשם האוכלוסין היה מטעה מאוד ("עזב" במקום "נפטר"). על הקרקע הזו החלו בשנות השמונים גורמים אנטי־ציוניים ואנטי־ממסדיים להפיץ את תיאוריות הקונספירציה על מפעל מאורגן של חטיפת ילדים מבתי החולים ומסירתם לאימוץ. התיאוריות הללו נפוצו, וגם הורים שקיבלו מידע מלא על מה שאירע ליקיריהם החלו לפקפק בו. הם רצו להאמין – כמה אנושי – שהילד חי וקיים. אכן, מחדלי הרשויות היו אומנם חמורים, אך את תקוות השווא של ההורים, ואת עננת אי הוודאות הקשה, יצרו דווקא מי שנלחמו כביכול את מלחמתם. האם תוצאות בדיקת הדי־אן־אי של יוסף תגרום למי מהם להתפכח? ספק רב.
