מתפללי בית הכנסת הנשיא בשכונת רחביה בירושלים זכו לאורח יוצא דופן בתפילת היום השני של ראש השנה: נשיא המדינה יצחק הרצוג. היה זה ביקורו הראשון כנשיא בבית הכנסת הזה. שמו של בית הכנסת ניתן לו לאחר פטירת הנשיא יצחק בן־צבי, שהתפלל בו באופן קבוע. בשנותיו הראשונות של בית הכנסת, שנוסד ב־1932, שכן במקום כולל בראשותו של הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, סבו של הנשיא הנוכחי.
לא רק הרקע ההיסטורי הזה מעיד על כך שהנשיא הרצוג חזר הביתה, אלא גם התנהלותו בתפילה. כמי שנקלע כאורח לתפילות החג בבית הכנסת, אני יכול להעיד שהרצוג התנהג כאחד האדם לאורך כל התפילות, ניכר היה שתפילתו שגורה בפיו והפרקטיקה שלה הייתה מוכרת לו היטב.
כמי שגדל בבית מסורתי והתחנך גם בבתי ספר דתיים, ממשיך הנשיא את מסורת אבותיו בדרכו שלו. אי אפשר להגדיר אותו כדתי, אבל גם לא כחילוני. ההגדרה הנכונה שלו על הרצף הדתי־חילוני אמורה להיות מסורתי, אבל למעשה הוא נופל בין הכיסאות.
בעולמם של יוצאי עדות המזרח, תופעת המסורתיות מוכרת ולגיטימית. למעשה, המסורתיות של ימינו היא מזרחית. בעולם האשכנזי, לעומת זאת, עדיין שולטת בתודעה הדיכוטומיה של חילוני־דתי, שחור־לבן. אין אמצע. אבל במציאות, בניגוד לתודעה, המסורתיות האשכנזית הולכת ומתפתחת. הגיע הזמן לקרוא לה בשם, לאפיין אותה ולתת לה לגיטימציה.
המסורתיות האשכנזית הולכת ונוצרת משתי תנועות הפוכות: האחת היא תופעת הדתיים לשעבר. הדתל"ש כבר אינו "דתי", אבל גם אינו "חילוני" – לא בהליכות חייו, ובוודאי לא בהשקפת עולמו. בית הכנסת אינו זר לו, ובדרכו שלו הוא יהודי מאמין. התנועה השנייה שיוצרת את תופעת המסורתיות האשכנזית היא מה שמכונה "התחזקות". יותר ויותר חילונים מרגישים צורך להתחבר לזהותם היהודית ולאמץ ממנה חלקים כאלה או אחרים לפי מידתם ובחירתם.
טועה מי שחושב שהאשכנזים יכולים לאמץ את המסורתיות המזרחית כפי שהיא או לראות בה דגם לחיקוי. המסורתיות האשכנזית שאנו עוסקים בה שונה מזו המזרחית. העולם הספרדי לא עבר את משברי ההשכלה, הכפירה והאתאיזם הציוני שעבר העולם האשכנזי. הרצף של העברת המסורת היהודית לא נפסק בו מעולם.
המסורתיות האשכנזית לא תוכל להיות המשך פשוט וישיר של מסורת שמועברת דרך המשפחה מדור לדור. היא חייבת להיות יצירה של חיבור מחודש לזהות היהודית, הנעשה מתוך הכרה ובחירה, ומתוך החלטה אישית של כל אחד ואחת בפני עצמם. בניגוד למסורתיות המזרחית – שהיא לבבית וטבעית בעיקרה, ואינה מבוססת על תפיסת עולם מגובשת ומסודרת – המסורתיות האשכנזית תהיה הרבה יותר אינטלקטואלית. היא תיווצר דרך הראש, ורק אחר כך ומתוך כך תמצא את דרכה גם ללב.
במיוחד בעשרת ימי התשובה, שאנו בעיצומם, חשוב לזכור שאנחנו נמצאים בדורות של תשובה. השלב הראשון שלה היה עצם חזרתו של עם ישראל לארץ ישראל. אין תשובה גדולה מזו – בין שנעשתה עם כיפה ובין שנעשתה בלעדיה, בין שנולדה מהכרה ואידיאליזם ובין שבאה מתוך אילוץ וכורח.
אנחנו נמצאים היום בתחילתה של הקומה השנייה של התשובה של דורותינו: התשובה לעצמנו, לתרבותנו, לזהותנו ולתודעתנו היהודית. טועה מי שמצפה שכל עם ישראל יהיה דתי, וכל שכן חרדי. התוצר של תהליך התשובה הציבורי והכלל־לאומי הזה לא יהיה יהדות מהסוג שאנחנו מכירים, שעוצבה ברובה – על שלל מאפייניה – בדורות האחרונים של הגלות. זו תהיה חברה שעיקר בניינה ומניינה יהיו המסורתיים, משני הסוגים האמורים. כמובן, כדי שמסורתיות כזו תוכל להתקיים, יהיה צורך בתלמידי חכמים ששומרים קלה כחמורה ועוסקים בתורה יומם ולילה. עם זאת, התהליכים הללו יפעלו לא רק על כלל הציבור, אלא גם על האליטה של נושאי התורה. הם יהיו מחוברים לציבור הרבה יותר, קשובים לו, סבלניים. הם יוכלו להכיל את היהדות המסורתית שלו ולתת לה לגיטימציה לכתחילה, ולא רק בדיעבד.
בתשובה הפרטית עסקו חכמי ישראל במשך כל דורות הגלות, אבל התשובה הציבורית, שמעצם מהותה היא תופעה ארץ־ישראלית, שונה ממנה. הרב קוק מאפיין אותה כתהליך הדרגתי בן ארבעה שלבים: כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת, ורק בסוף קיום הדת.
את השלבים הראשונים של מהלך התשובה הלאומית הזו אנו כבר רואים מול עינינו. התשובה לארץ ישראל חייבה מרד ביהדות המסורתית. החיבור מחדש לזהות היהודית הוא התשובה על התשובה הזו.
