תוצאות בדיקות הדי־אן־אי שנערכו בעקבות פתיחת קברו של הילד יוסף מלמד בבית העלמין נחלת־יצחק בתל־אביב לא היו מפתיעות. הילד אכן טמון שם, ותוצאות הבדיקות שנערכו לדגימות שנלקחו משרידי גופתו ומבני משפחתו הוכיחו זאת מעבר לכל ספק. בכך באה אל קיצה תקופה ארוכה של עשרות שנים שבה ריחף ענן של אי ודאות מעל השאלה מה עלה בגורלו של הפעוט יוסף. אולם לצד השמחה על התרת הספקות, הגיעה העת להניח על השולחן את השאלה מי הביא את בני המשפחה לפקפק בכך שבנם אכן קבור במקום, ומי לפחות שותפים בגרימת הסבל הקשה שעבר עליהם?
יוסף מלמד נולד בשנת 1947, ארבע שנים לאחר שהוריו שלום ושולמית עלו ארצה מתימן. האב שלום גויס לצה"ל ונפל בקרבות בדרך לירושלים. כמה חודשים לאחר מכן חלה יוסף, היתום הקטן. אמו שולמית אשפזה אותו בבית החולים הדסה בתל־אביב, אך כשבאה לבקרו לאחר ימים ספורים נמסר לה שהוא נפטר וכבר נקבר. סיפורה של האם, שבעלה נפל בקרב וכעת נפטר בנה, נגע מאוד ללב אחד מאנשי צוות בית החולים, והוא נסע עם האם לבית העלמין ועזר לה לגלות בדיוק היכן נקבר בנה הפעוט.
בזמן אמת היה ברור לאם שהבן אכן קבור שם, והיא זו שהקימה על קברו את המצבה. בהמשך אף דאגה שעצמות האב, שנקבר קבורה זמנית בחולדה, יובאו דווקא לחלקה הצבאית בבית העלמין נחלת־יצחק, כדי שהבן והאב ינוחו מנוחת עולמים בסמיכות זה לזה.
הספקות הראשונים התעוררו אצל משפחתו של יוסף ומשפחות נוספות בעקבות מחדלי הביורוקרטיה הישראלית בראשית ימי המדינה. תחילה היו אלו צווי גיוס שהגיעו על שמם של תינוקות שמשפחותיהם קיבלו דיווח שנפטרו, ובהמשך התברר שאצל ילדים רבים שנפטרו גם אופן הרישום במרשם האוכלוסין היה מטעה מאוד ("עזב" במקום "נפטר"). על הקרקע הזו החלו בשנות השמונים גורמים אנטי־ציוניים ואנטי־ממסדיים להפיץ את תיאוריות הקונספירציה על מפעל מאורגן של חטיפת ילדים מבתי החולים ומסירתם לאימוץ. התיאוריות הללו נפוצו, וגם הורים שקיבלו מידע מלא על מה שאירע ליקיריהם החלו לפקפק בו. הם רצו להאמין – כמה אנושי – שהילד חי וקיים.
אכן, מחדלי הרשויות היו אומנם חמורים, אך את תקוות השווא של ההורים, ואת עננת אי הוודאות הקשה, יצרו דווקא מי שנלחמו כביכול את מלחמתם. האם תוצאות בדיקת הדי־אן־אי של יוסף תגרום למי מהם להתפכח? ספק רב.
