היהודי המתון מרגיש מוכן לראש השנה. הבית נקי ומצוחצח, השולחן ערוך בכלים יפים, וכל בני המשפחה לבושים במיטב בגדיהם החדשים. הוא נוטל את המחזור, ונישא על ענני ניחוח מי הגילוח אל בית הכנסת. פה הוא מהנהן שלום, ושם לוחץ יד בחיוך, בדרכו אל מושבו. הוא מתרווח בכיסא, ומצפה מתוך נחת רוח למנגינות היפות – מוכרות וגם מחודשות – שישמיע בעל התפילה בקולו הערב.
ואז זה קורה: פתאום, בלי שהתכוון, משהו גרם לו לשים לב למילות התפילה. תחילה זה מבלבל אותו, אבל ככל שהוא מקשיב יותר למילים ומבין את משמעותן, נעשה לו ממש רע. הוא מרגיש לגמרי לא במקום. מה זה "ממשלת זדון"? מאיפה הביטויים האלה? למי הם מתכוונים? ומה פתאום "תמלוך לבדך"? הרי כולנו מאמינים בדמוקרטיה. אפילו כתוב במפורש – "יהודית ודמוקרטית".
מה זו כל המלוכנות הזאת? והטוטליות, שלא לומר טוטליטריות? איך הוא ירגיש, כיצד יחיה, בעולם שבו רק הקדוש ברוך הוא מולך? אפשר בכלל יהיה ללכת לבית קפה, לראות הצגה טובה? זה לא עושה לו טוב.
אוי ואבוי. "כל הרשעה כולה כעשן תכלה". מה היא "רשעה"? ואיך בדיוק היא תכלה? אסור לדבר ככה. אסור אפילו לחשוב ככה. הוא לא מבין. ליבו נחמץ בקרבו. המנגינות, האווירה, החברים – הכול היה כל כך יפה. למה היה צריך לשים לב למילים?
היהודי הקיצוני ערוך כולו ליום הכיפורים. הבית נקי ומצוחצח, והוא כבר בירך את ילדיו אחרי הסעודה המפסקת. הוא נוטל את המחזור ופוסע עם בניו, פיאותיהם עדיין לחות מהמקווה, לעבר בית הכנסת. הוא ניגש אל מקומו, מתעטף בטלית, ומצפה לתחושה המלאכית שתמיד משרה עליו היום הקדוש. ואז זה קורה: פתאום, בלי שהתכוון, משהו גורם לו לשים לב למילות התפילה. בהתחלה זה מבלבל אותו, אבל ככל שהוא מקשיב יותר למילים ומבין את משמעותן, נעשה לו ממש רע. הוא מרגיש לגמרי לא במקום.
למה הוא צריך להתפלל עם העבריינים? ועוד ביום כיפור. ומה עם כל החטאים האלה? למה הוא צריך להכות על ליבו על חטאים שהם בכלל לא שלו, שלא יכולים בשום מצב להיות שלו? "כזבנו, לצנו, מרדנו"? מה? "ניאצנו"? "תעינו"? כל החיים הוא עושה מה שנכון, כולם יודעים עד כמה הוא מקפיד ומדקדק, תמיד שואל ומתייעץ עם רבנים. "אימוץ הלב", "שנאת חינם"? זה לא עושה לו טוב.
ואז מגיעה הקריאה של מנחה, ואין לו מספיק ידיים כדי לכסות על אוזניו ועל אוזני בניו, שלא ישמעו את כל הסטיות האלו. מדוע צריך את כל הפירוט הזה – ועוד ביום כיפור? הוא הרי מקפיד כל כך על חינוך טהור, משתדל כל כך שלא יחשפו לדברים לא צנועים. וגם על עצמו, כמה הוא שומר. ואז ההפטרה, יונה הנביא שמורד בצו השם. איך אפשר להסביר את זה? ומה יחשבו הילדים?
הוא נזהר כל כך להרחיק אותם מביקורתיות, מחשיבה עצמאית, תמיד מסביר להם כמה חשוב לעשות מה שצריך בלי ויכוחים וערעורים. והנה באה קריאת התורה ובא מפטיר יונה, והלך כל החינוך שלו. ליבו נחמץ בקרבו. הוא ציפה כל כך ליום כיפורים רוחני ומחזק, ועכשיו הכול מתפורר לו. למה היה צריך לשים לב למילים?
אכן ימים נוראים. כל הדברים שאנחנו בטוחים בהם כל כך בשגרה, כל מוסכמות חיינו – הכול עומד לבחינה מחודשת. פתאום אנחנו מעומתים עם יסודות אמונתנו ותורתנו, והם מאתגרים ומבלבלים. הם מערערים את הנוסחאות הנוחות שאנחנו מתבצרים בהן ביומיום, שלא פלא שאנחנו מתחמקים מהם כל הזמן, ובהצלחה לא מבוטלת. באים ימי הדין והרחמים, ואם רק מניחים להם, מולידים אצלנו ספקות. אולי לא הבנו עד הסוף? אולי אנחנו לא כל כך נהדרים כמו שחשבנו? אולי כשיצרנו לעצמנו יהדות תפורה לפי מידותינו, התרחקנו קצת מהאמת?
מוטרדים, קצת מדוכדכים, אנחנו טובלים את החלה בדבש. המתיקות התמה ממלאת את פינו, ואנחנו מחליטים שאולי ננסה להתחיל מחדש, שאולי נחזור אל היסודות וננסה לברר לעצמנו מה נכון. הפעם, נשתדל לדייק, להיות יותר זהירים, ישרים יותר, קצת יותר ביקורתיים עם עצמנו.
ואולי גם לזה קוראים תשובה.
