קשה לדעת אם גלי בהרב־מיארה מתחרטת על הטיפוס על עץ כה גבוה מול בג"ץ. יותר משפסק הדין בעתירה שהגיש ארגון לביא נגד מינויו של מני מזוז ליו"ר הוועדה למינוי בכירים פגע בממשלה, הוא פגע ביוקרתה של היועצת המשפטית לממשלה. מה שכן, הממונה על התחקיר ביום שאחרי – אם יש כזה – לא יצטרך לעבוד קשה. שופטי הערכאה העליונה סימנו לו במרקרים את הכשלים שנעשו לאורך הדרך.
הניהול הכושל של האירוע התחיל עוד לפני הדיון המסכם. מקורבי היועצת המשפטית לממשלה העניקו תדרוך לכתבת המשפט של ידיעות אחרונות טובה צימוקי, והמסר היה בערך כזה: גל עכור מאיים לשטוף את מערכת המשפט ולמוטט אותה, והיועץ המשפטי לממשלה הוא הסכר האחרון. אם בג"ץ לא יגן על היועץ, בג"ץ יהיה הבא בתור. האיום הזה, למותר לציין, השיג מטרה הפוכה. הטקסט בידיעות – שנע בין פרנואידי למאפיוזי – היה כה מוזר, שהוא העלה חשד שמישהו בפרקליטות הופעל ממיצי קיבה צורבים ודחפים לא מווּסתים.
בטור הבא של צימוקי הועבר מסר מעודן יותר. הכתבת הסבירה כי "הצעת השופט נעם סולברג למינוי אד־הוק של מזוז לבחירת הרמטכ"ל הזה בלבד, והותרת מינוי הקבע לממשלה הבאה שתיבחר, משמעה מתן לגיטימציה לפוליטיזציה של הוועדה. בכך יכיר בג"ץ שלדרג הפוליטי הנבחר יש אינטרס לגיטימי בזהות יו"ר הוועדה. זאת, בניגוד מובהק לתכלית של הקביעה שכיו"ר הוועדה ישמש שופט העליון בדימוס, שאמור להיות דמות עצמאית וא־פוליטית לחלוטין. זה העיקרון שעליו מתעקשת היועצת בהרב־מיארה".
הבעיה היא שקו הטיעון הזה היה כה עירום, שאפילו לא צריך ילד קטן שיעמוד מולו ויצעק. נקבל לרגע את כללי נשף המסכות, ונסכים שאיש אינו חושד בכבוד השופט בדימוס מזוז כי יש לו אג'נדה פוליטית כלשהי. ועכשיו, ממה נפשך, אם לדרג הפוליטי הנבחר יש אינטרס פוליטי לגיטימי בזהות יו"ר הוועדה, ברור שאין היגיון לתת את זכות המינוי הזו לממשלת מעבר הסובלת מ"גירעון דמוקרטי". ואם אין שום משמעות פוליטית לזהות של היו"ר הזה, ומדובר במינוי מקצועי שבסך הכול אמור לבדוק שהרמטכ"ל המיועד איננו אדם מושחת ושמינויו אינו נגוע בניגוד עניינים, אם זה כל הסיפור, על מה ולמה ההתנגדות החריפה למינויו של מזוז במינוי זמני?
הדרך הבריאה להפרדת רשויות צריכה לעבור בחיזוק שלטון החוק במובן הראשוני: היועמ"ש אמור לפעול רק על פי הסמכויות הברורות שהחוק הקנה לו
ומכאן לפסק הדין. הטקסט שכתב סולברג פוסע במסלול ברור: יש כלל ויש חריגים. הכלל הוא שלממשלת מעבר אין סמכות למנות מועמד לתפקיד בכיר בשירות הציבורי. החריג הוא שמותר לקדם מינוי כזה במקרים שבהם המינוי דחוף, ואי אפשר למנות ממלא מקום או להאריך את כהונתו של בעל התפקיד הקודם. הנחיית היועמ"ש משנת 1999 מנמקת את העיקרון הזה בשני טעמים: החשש המוגבר מפני מינויים פוליטיים בתקופת בחירות, והאינטרס הציבורי שלא לאפשר לממשלה היוצאת לקבוע עובדות מוגמרות המסנדלות את הממשלה הנכנסת.
"כאשר במינויים בתקופת בחירות עסקינן, יש להכפיף את הכללים הרגילים החלים בימים כתיקונם לכללי ימי הבחירות, כאשר נקודת המוצא היא הימנעות ככל האפשר מעשיית מינויים", כותב סולברג. "גם אם מתעורר צורך ספציפי במינוי הכרחי ונחוץ, יש להעדיף מינוי זמני על פני מינוי קבוע, למעט מקרים חריגים שבחריגים". ולענייננו, בימים כתיקונם חלה החלטת הממשלה שלפיה יו"ר הוועדה למינוי בכירים מתמנה לתקופה של שמונה שנים, בימי בחירות יש להעדיף מינוי זמני.
סביר להניח שהיועמ"שית מוטרדת פחות בגלל השורה התחתונה בתיק הזה ויותר בשל ההערות האישיות שקיבלה מהשופטים לתיק האישי, והיו לא פחות משלוש כאלו. כזכור, השופטים הציעו למדינה להסכים שמזוז ימונה במינוי זמני וכך יתייתר הדיון בעתירה. בדיון המסכם שאל סולברג את ראש מחלקת הבג"צים ענר הלמן אם היועצת המשפטית לממשלה העבירה את ההצעה הזו לממשלה. התברר שלא, לפיד יוּדע אולם הממשלה לא קיבלה הזדמנות לדון בנושא ולחוות דעתה. בהרב־מיארה איננה היועמ"שית הראשונה שלא מתנהגת כמו עורכת הדין של הממשלה אלא כפרקליטת "האינטרס הציבורי", ובכל זאת השופט מתח ביקורת חריפה על התנהלות עורכת הדין המתעלמת מהלקוח: "אז מה, כל ההצעה שהעלינו נדונה רק בין האונה הימנית והאונה השמאלית של היועצת המשפטית לממשלה?" זו הייתה ההערה הראשונה.
ההערה השנייה הייתה מקצועית טהורה: באי כוח היועמ"שית ניפקו חוות דעת המנוגדת לפסקים מפורשים של בתי המשפט ולהנחיות תקפות של היועץ המשפטי לממשלה. ובלשונו של השופט: "בדרך הילוכם זו, ובאופן שבו נותחה הסוגיה המשפטית על ידם, באו משיבי הממשלה לכלל טעות, בהופכם את מערכת הכללים החלה בימי בחירות על ראשה, כך שהחריג הפך לכלל, והכלל היה לחריג. דרכם זו אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, ולא עם הנחיית היועץ שבאה בעקבותיה". זה כבר כשל מקצועי.
ההערה השלישית קשורה להיעדר ההנמקה להתנגדות למינוי זמני של מזוז. גם כאן העיקרון ברור: שר הביטחון טען שדחיית מינוי רמטכ"ל פוגעת בהיערכות צה"ל למשימותיו, ויועמ"ש שמרן אמור לכבד קביעה כזו ולא להתערב בה. את ההיגיון אפשר להבין: מינוי רמטכ"ל גורר אחריו שורה של תזוזות בתפקידים בכירים במטכ"ל, כשכל תפקיד בנוי מקדנציות קבועות באורך שנתיים־שלוש. כל הפירמידה משתנה ולמבנה שלה יש השפעה ישירה על תכנון משימותיו והגדרת צרכיו. ההיגיון הזה לא רלוונטי במינוי ועדה שכל תפקידה לוודא שהמינוי עומד בכללי מנהל תקין.
חלק מצייצני הימין טענו שפסק הדין של סולברג אקטיביסטי מכיוון שהוא מעצים את הכוח של הנחיות היועמ"ש. במחילה, זוהי טענה חסרת בסיס. עמדה שמרנית קוהרנטית אמורה להבחין בין היחס של היועמ"ש למדיניות הממשלה ליחס של היועמ"ש לסדרי דין ופרוצדורות. כאשר הממשלה קובעת מדיניות ברורה בנושאים כמו יחס למסתננים, גיור או תחבורה ציבורית בשבת, זוהי מדיניות שעל היועמ"ש להגן עליה. להבדיל, התעקשות על נוהל הקובע שבימי שגרה יו"ר ועדה ממונה לשמונה שנים איננה "מדיניות". זה בדיוק המקום ליועמ"ש להזכיר מושכלות יסוד ביחס לסמכויות ממשלות מעבר ולהציע חלופה בדמות מינוי זמני. אגב, זה בדיוק מה שעשה היועמ"ש מנדלבליט עם מינוי מ"מ פרקליט המדינה בשלהי כהונתה של ממשלת נתניהו האחרונה.
את הביקורת ראוי להפנות לפסק דינה של יעל וילנר. השופטת וילנר הגיעה לתוצאה נכונה, אבל השחילה בדרך אוביטר (אמרת אגב שמופיעה בפסק הדין; י"י) שגוי לחלוטין: "הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מחייבות את הממשלה וזרועותיה", כתבה וילנר. וכאן שואל הבן, האומנם? וילנר ציטטה מסמך שנוי במחלוקת – הנחיית היועמ"ש 9.00 – שהפרקליטות עיגנה בה את מדריך החקיקה של הפרקליטות, אותו מדריך שאיילת שקד דחתה ולא הסכימה לחתום עליו כשהייתה שרת המשפטים. בצדק לא חתמה, כי המסמך הזה הוא חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון.
וילנר הייתה צריכה להזכיר את דרך המלך הפשוטה: היועמ"ש לא נמצא מעל החוק ואיננו קובע את החוק. אדרבה, כל הצרות מתחילות כשהיועמ"ש מתיימר להחליף את המחוקק. הדרך הבריאה להפרדת רשויות לא צריכה לעבור דרך חיזוק מעמד הנחיות היועמ"ש, אלא דרך חיזוק שלטון החוק במובן הראשוני והבסיסי שלו: היועמ"ש אמור לפעול אך ורק על פי הסמכויות הברורות שהחוק הקנה לו. הוא לא יכול לייצר מסלול עוקף חקיקה באמצעות הנחיות היועמ"ש.
חרדה מסמאת
מבחינה מושגית טהורה אין קשר ישיר בין פשרה לתשובה ולסליחה, אולם הן יושבות על סנטימנט דומה. האדם איננו קורבן של מעשיו ואינו לכוד בעברו. יש לו חופש פעולה ואחריות מוסרית והוא מסוגל לחולל שינוי תוך קריאת תיגר על הדטרמיניזם. האדם מסוגל להתיר את הקשר הגורדי, לנווט באפלה, לנוע בתוך קונפליקט בלתי פתור. רק האדם מסוגל לזהות את הקשר בין הרצון והפעולות שלו לבין התוצאות שיצרו מעשיו, לגלות אחריות ולבחור בשינוי.
קבלת האחריות וההכרה בחטא ובהחטאה הן נקודת המוצא. הסליחה מאפשרת לשקם את האמון במערכות יחסים שנפגעו. הפשרה מאפשרת לבעלי אינטרסים מנוגדים וערכים מנוגדים לשתף פעולה מסביב להסכמות.
סדר עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים עוסק לא רק בכפרה על עוונות פרטיים אלא גם בכפרה על חטאי הקהל. בהקשר הזה, נאום השופט סולברג מכנס ועידת המשפט (שהובא פה במוסף שבת) חשוב בשל חשבון הנפש הציבורי שהוא מציע בקונפליקטים לאומיים, כמו מסחר בשבת ומתווה הגיור.
רוב הישראלים מסכימים לעקרונות אמנת גביזון־מדן המבחינה בין מסחר לבין שעשועים, ומבינים שמדינת ישראל תתקשה לשמור על זהותה היהודית בלי הרכיב הסוציאלי של השבת. רוב הישראלים מבינים שמתווה גיור אורתודוקסי ידידותי ומכיל חיוני להתמודדות עם בעיית ההתבוללות הפנימית הגדולה המאיימת עלינו. אלא שכל עוד השבטים הניצים ימשיכו להתנהל מתוך תחושת חרדה זהותית, הם יתקשו לגבש פתרונות גם מסביב לערכים המוסכמים על הרוב הגדול של החברה הישראלית. סולברג לא המציא את התובנה שאפשר להתלכד סביב פתרונות גם בלי לפתור את המחלוקות הרעיוניות. הוא כן הראשון שהטיל את האחריות לכך לא רק על המערכת הפוליטית אלא גם על מערכת המשפט. אבל העיקרון נכון לכולנו. הלב הפתוח של יום הכיפורים הוא הזדמנות להגמיש את המחשבה ולמתוח את הרצון. בסוף, בשביל שנשאיר פה מדינה ראויה לילדינו, הבוחר צריך לדרוש את זה מנבחריו.
