ציון ואני נפרדנו בערך כשהייתי בכיתה ז'. לא הכרתי אותו מעולם, מטבע הספרים הוא לא הכיר אותי, אבל נקשרתי אליו בכל נימי ליבי. כבר ב"אל עצמי" פיתחתי חרדה קיומית לקיומו. שנאתי את מי שהעז לפגוע בו וללעוג לו, אהבתי את מי שאימץ אותו אליו ועודד אותו בתלאות הדרך, וקיוויתי בשבילו שאהבת נעוריו תיענה לחיזוריו, או אולי בכלל היה זה הוא שצריך להיענות לחיזוריה. אחרי "אל עצמי" מצאתי את עצמי ממהרת לספרייה בבת־ים, לחפש את הספר הבא בסדרה של גלילה רון־פדר. רציתי להכיר לעומק את הילד הזה מבית־שאן שהתגלגל למשפחת אומנה, ולדעת מי מטפל בו ודואג לו.
הספרייה ההיא הייתה הדבר הכי רחוק שאפשר לדמיין מספרייה עירונית מודרנית. היא מוקמה בבית ספר, בחדר די צפוף, ומול הספרנית הקפדנית התפרשה שורה של מגירות ובהן כרטיסיות צרות לכל ספר. ואוי ואבוי אם איבדנו את הכרטיסייה לפני שהחזרנו את הספר המשומש כשהוא בריא ושלם. את הספר השני בסדרה, "מכתבים לבתיה", כבר קראתי בחצר המוסד החינוכי ההוא, בעיגולים הגדולים שנחצבו בתוך עמודי האבן. שם היה אפשר לשבת, לקרוא ולהחזיר את הספר לספרייה עוד לפני שהגענו הביתה. את "ילד חוץ" קראתי מתחת לשמיכה בעזרת פנס, אחרי שעת השינה המוסכמת עם הוריי.
הסיפור על ציון של בתיה התגלגל על פני עשרה ספרים, אבל אני עצרתי כבר בשליש הראשון של הסדרה. אני לא זוכרת אם היה זה ב"חבורת רחוב" או ב"מעון משפחתי", אבל איפשהו הקשרים בין הבנים לבנות בספרים התחילו ללבוש צורה אחרת ולפשוט את התמימות הראשונה, ועוד כמה פריטי לבוש על הדרך. ואני – כך הבנתי ממרומי 12 שנותיי – כבר לא הייתי קהל היעד שלהם.
זה היה היום שבו נפרדתי מציון ומגלילה רון־פדר גם יחד. עליו לא שמעתי יותר, וסדרת הטלוויזיה על אודותיו תפסה אותי בגיל מתקדם מכדי שארצה להרוס את התדמית התמימה ההיא, את ציון הצעיר של הדמיון. אל רון־פדר הנפלאה שבתי דרך שלל סדרות ספרים נהדרות, שריתקו את הילדים שלי והגישו להם פרקי היסטוריה ישראלית שורשית.
בפתח שבוע הספר תשע"ח – שנות אור מאותה ספרייה קטנה וצפופה – מצאתי את עצמי נזכרת בסיפור האכזבה ההוא, ביום שבו הבנתי שאני לא חלק מקהל הנוער הישראלי הממוצע, זה שיחסים אינטימיים בין בנים ובנות הם חלק מההווי שלו. היום שבו רק רציתי להעיף את הספר מהבית, שאמא ואבא לא ידעו מה כותבים שם סופרי הילדים והנוער. יש כאן געגוע לתמימות ההיא – שלי, אבל גם של הספרות העברית בראשית ספריה, שיכולה הייתה להכיל סיפורים מרגשים ומרתקים, מלאי תוכן ומסר סמוי או גלוי, בלי להזדקק לאמצעים מלאכותיים ואינטימיים. בלי להכתים את השפה, בלי להזדקק לחמישים גוונים של אפור כדי לצבוע תמונה אמינה, מעודנת, ייחודית ושלמה. חג ספרים שמח. 
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
