בשבוע שעבר הסתיים שלב נוסף ומשמעותי בדרך ליישום רפורמת הייבוא. בקצרה, רפורמת הייבוא קובעת שכל מוצר בעל תקן אירופאי בתחומי הסחר של בריאות, בטיחות, איכות סביבה וכיוצא בהם, יוכל להיות מיובא על סמך התקנים הללו. רק כאשר יהיה צורך הכרחי לשימור תקנים מקומיים, שמהווים פעמים רבות חסם ייבוא ותחרות משמעותי, יישמרו התקנים ההכרחיים.
בשבוע שעבר עסקה הוועדה ב-127 "תקני מזון" של משרד הבריאות שאמורים לבחון את בריאות המזון המגיע למדפי החנויות שלנו וביניהם: שמנים, גלידות, בשר, מוצרי חלב, שימורים, אלכוהול, חטיפים ועוד, כשלקראת הדיונים בוועדה התפרסמו עמדות משרד הבריאות ביחס לתקנים השונים. התמונה הכוללת שניסה המשרד להציג הייתה חיובית – "90 מתוך 127 תקני המזון ייפתחו לתחרות ולייבוא". הקורא הממוצע וחלק מהעיתונים ששו בהינתן מידע זה שעל פיו 70% מהתקנים, פחות או יותר, יפתחו לייבוא. אלא שדרך החשיבה הזו מפספסת את העיקר בניתוח מדיניות רגולציה.
ההסתכלות על כל התקנים כמקשה אחת בעייתית מאוד. לשם הדגמה, לא ברור בדיוק מה היקף השוק שייפגע כתוצאה מדרישת משרד הבריאות להוסיף יוד למלח, אבל קשה להעריך אותו ביותר מכמה עשרות מיליונים מידי שנה. בנוסף לכך, ישנן מדינות אחרות שגם בהן קיימת דרישה להוסיף יוד למלח ומהם ניתן יהיה לייבא, לכן ייתכן שניתן להעריך שהמשמעות של 37 התקנים שיישארו מקומיים היא פחותה.
מצד שני, חלב גולמי הוא חומר הגלם לשוק של 11 מיליארד שקלים מידי שנה, פי 3 ויותר מכל שוק אחר שבדקנו מבין אלו שלא יתאפשר בהם ייבוא על בסיס תקן בינלאומי. האם לאור חסימת הייבוא הטוטאלית של חלב גולמי לישראל ניתן להעריך שהפגיעה גבוהה יותר? אולי בכלל תקן כושר ההשתמרות שמשפיע על ירקות קפואים ועל כל סוגי השימורים למיניה ואחראי לפחות ל-3.3 מיליארד שקלים בשנה משקף בצורה טובה יותר את המציאות? ניתן להמשיך ולבחון שוק אחר שוק: יין, בירה, דבש, שמן זית, שמנים צמחיים וכו'. הנקודה היא שמשרד הבריאות פשוט לא עשה את זה.
אבל הבעיות בהיערכות משרד הבריאות לוועדה לא מסתכמות בזה. ניתוח רגולציה נכון היה מראה את חשיפת התקן המקומי לבעיות בריאותיות אל מול חשיפת התקן האירופי לבעיות בריאותיות מצד אחד ופערי מחירים והיקפי שוק מצד שני. כך הייתה יכולה הוועדה לאמוד את העלות העודפת של תקינה מקומית מצד אחד והגנה על בריאות הציבור מצד שני. גם זה כמובן לא נעשה. במקום זה מסמכי משרד הבריאות הדגימו מה יקרה אם כלל לא יהיה תקן על ייצור דבש או שמן זית, מהלך שגם ככה לא מתוכנן בכלל, וכאלו הדומים לו.
אלא שהפעם, בניגוד לעבר, הדברים צפו בדמות כתבות במדיות השונות ונתונים שהופצו בהן, והביאו את השיח הציבורי סביב הנושא לווליום גבוה מאוד. בתנאים הללו ישבה וועדת החריגים לעניין תקני המזון כשמה הרשמי ונאלצה להכריע בסוגיות, ואכן בחלק ניכר מהתקנים המדוברים נאלץ משרד הבריאות לעדכן את עמדתו. למעשה, בחלק ניכר מהענפים יחל תהליך אימוץ תקינה בינלאומית שניתן להניח באופטימיות שיסתיים בצורה טובה עד אמצע 2023. לא בטוח אבל בהחלט סביר שיקרה.
בראייה תהליכית זהו אכן צעד גדול קדימה. בראייה קצת יותר מפוכחת, אנחנו עדיין נחסום ייבוא מוצרים כמו בירה, יין, אלכוהול לשתייה, חלבה ושמן קנולה בתואנה שהסטנדרט שלנו למה בריא וטוב לגוף האדם שונה מהסטנדרט האירופי, הנחה תמוהה משהו.
ובכל זאת, תישאל השאלה מדוע זה קורה? מדוע משרד הבריאות נאבק כל כך על מנת לשמר תקנים מקומיים. ברור מאליו שישנם יבואנים בלעדיים או יצרנים מקומיים שנהנים מהיעדר תחרות ושהתקן המקומי משחק לידיים שלהם. אבל מה יוצא למשרד הבריאות מזה?
ראשית נציין, מושכלות היסוד בפוליטיקה היא שעם הכוח והשררה מגיעה הסתאבות. אכן, בעבר הוגשו כתבי אישום נגד בכירים בשירות בריאות המזון בגין טובות הנאה מיבואנים מסוימים. כולנו תקווה שהמעשים הללו, ככל שהיו, מאחורינו, אז מה הסיבה לכך היום?
נראה שמשרד הבריאות לא הפיק את הלקחים הנכונים מפרשת רמדיה הכואבת בעבר. טעות חמורה בייצור תחליף החלב לתינוקות שהוביל לפציעות קשות ואף למוות של מספר ילדים. כאשר אירוע חמור כזה קורה, הופנו אצבעות מאשימות גם כלפי בכירי משרד הבריאות שמצידם למדו להחמיר ככל שניתן את תקני המזון. הבעיה החמורה היא שכבר אז היה תקן מקומי שהיה אמור למנוע את התאונה המצערת.
התקן המקומי על תרכובת מזון לתינוקות לא מנע את פרשת רמדיה, ואין סיבה לחשוב שתקנים מקומיים כיום ימנעו פרשות כאובות כאלו בעתיד. אם כבר יותר תחרות בשוק הירקות הקפואים למשל, תקטין את התלות של הצרכן בישראלי שחברות שבמוצר שלהם התגלו חלקי בעלי חיים לדוגמה. תחרות בתחום השוקולד, תקטין את חשיפת הצרכן הישראלי לסלמנולה במקרה של תקלה באחד המפעלים. את הלקח הזה משרד הבריאות צריך להפנים.
