בפרק הסיום השנוי במחלוקת של סיינפלד, ארבעת גיבורי הסדרה עומדים למשפט על כל מעשיהם. בזה אחר זה עוברים מול דוכן העדים כל מי שנפגעו מן האנוכיות הנרקיסיסטית של ג'רי וחבריו, ובית המשפט מכריע שלדמויות כאלו אין מקום בחברה מתוקנת וגוזר עליהם עונש מאסר. בסצנה האחרונה בפרק אנחנו רואים את הרביעייה בתא הכלא שלהם, כשהם ממשיכים לשוחח על דברים של מה בכך, באותה קלות דעת ובאותו חוסר אכפתיות שליוו אותם במשך תשע עונות. בין המעריצים ניטש ויכוח באשר למידת האמינות של החלקים הראשונים של הפרק, שמקצינים אולי קצת יתר על המידה את האגואיזם של החבורה, אבל סצנת הסיום משקפת ללא ספק מאפיין מאוד עמוק שלה: לא משנה מה יקרה, הם יישארו אותו הדבר. הם לעולם לא ישתנו.
וכתמיד, החבורה של סיינפלד מבקשת לומר משהו עלינו, והוא שלבני אדם אין יכולת אמיתית להשתנות. רשעים – אפילו על פתחה של גיהינום אינם עושים תשובה. אנחנו עשויים להגיב אחרת לסיטואציות שונות, אבל בסיס האישיות שלנו נותר תמיד בעינו, לטוב ולמוטב. יהיו אשר יהיו העדויות אשר יוטחו בפנינו או העונשים שיושתו עלינו. כל ניסיון לדבר על תשובה ועל שינוי הוא כמו הניסיון של הברון מינכהאוזן להעלות את גופו מן הבור באמצעות משיכה בצמה של עצמו.
אחד השירים החביבים ביותר של דיסני הוא השיר ששרים הטרולים ב"פרוזן" כשהם מנסים לשכנע את אנה להינשא לכריסטוף. לאורך השיר הם הולכים ומונים את מגרעותיו, קטנות כגדולות. החל בצורת ההליכה המגושמת שלו וכלה בתלות המוגזמת שלו בחיבוקים. ואז הם חותמים בטיעון המפתיע הבא: " We’re not saying you can change him, Cause people don't really change". ועל אף ששינוי איננו אפשרי, הם סבורים שמשהו יכול לקרות: "We're only saying that love's a force".
אם יש דבר שעשוי לחולל תנועה כלשהי בנפשו של אדם, הרי זה המפגש עם אדם אחר. כך קורה גם בפרק הסיום של "סמוך על סול" (בלי ספוילרים) שבו אחרי שש עונות רצופות של התנהגות אנוכית מוחלטת, שהיא מעוררת סלידה כשם שהיא מושכת, הדבר היחיד שמצליח לעורר את ליבו של סול גודמן הוא מערכת היחסים האבודה עם אהובתו משכבר הימים. כמוהו גם סוורוס סנייפ שחוזר למוטב בשל אהבתו ללילי פוטר, ודארת' ויידר שמשליך את חטאיו בעקבות רגע מיוחד של אינטימיות עם בנו.
בכל מפגש אמיתי יש כוח מאתחל. כיוון שנשא אדם אישה – עוונותיו נמחלים. היציאה מן המעגל האישי הסגור אל מקום שיש בו הדהוד חיצוני וביקורת כנה ועין טובה, יכול להתחיל סיפור חדש ושונה. וחוסר היכולת של חברי סיינפלד להשתנות קשור באופן עמוק באחיזה שלהם ברווקות וב"לבדיות". אותה אחיזה שמבדילה אותם מן הסדרה המתחרה "חברים", שכל כולה סובבת סביב התשוקה לקשר, וגיבוריה מצליחים פעם אחר פעם למצוא בעצמם עומקים חדשים וכוחות נפש מפתיעים (אף אחד לא העלה בדעתו, הרי, אפילו לא התסריטאים, שצ'נדלר יהיה מסוגל אי פעם להתחתן).
אולי משום כך בקשת המחילה ההדדית היא הכנה הכרחית ליום הכיפורים, והכוהן הגדול שמבצע את סדר עבודת היום חייב להיות בעל משפחה. כי ההיפתחות אל האחר היא חלק ממהות היום ובלעדיה הוא לא יוכל לפעול את פעולתו. לכן גם עיקרה של עבודת הקורבנות בפרשת אחרי מות הוא לא התמודדות עם חטאים ועוונות ספציפיים. את זה אנחנו עושים כל השנה כולה, ולא בדיוק מצליחים לשבור את המעגל הנצחי של חטא ותשובה. כל עניינה של עבודת היום הוא החתירה למפגש האינטימי בקודש הקודשים, מתוך הבנה שככל שהמפגש יהיה פנימי ועמוק יותר, כך יש סיכוי שהוא אכן ייצור שינוי בר קיימא, כזה שיוכל להוציא אותנו מעצמנו ולאפשר התחלה חדשה. "יום חתונתו – זה יום הכיפורים".
