גיל חמש, אולי שש. את יום כיפור אנחנו עושים בבית של סבא. קומה חמישית ללא מעלית, יום קודם כבר יוצאת משלחת עם מצעים להכין את הבית. ערב החג, תל־אביב משתתקת, כולם לובשים לבן. אבא וסבא יוצאים למניין הקטן, בקומה מינוס אחת ברחוב הסמוך. הבית של סבא חיים, מלא בספרים של פעם. יש לזיכרון שלו טעם של אמיל והבלשים ושל כה עשו חכמינו. מעבירים את הזמן אצלו, עד שאמא מוכנה עם אחותי הקטנה והולכים.
אנחנו נכנסות לבית הכנסת ואני הולכת להתפלל ליד סבא בקיטל הלבן ואבא שלידו. עוברות כמה שנים ואני ממש זוכרת את הרגע שאבא אומר לי בעדינות שאני כבר גדולה מכדי להיכנס לעזרת הגברים. אבל עזרת הנשים בחצר חיצונית, כמו חניה ואני מוותרת. את שאר החג העברתי בבית של סבא ונהנית מהדברים המיוחדים שהיו רק שלו.
גיל 12. סבא עבר לגור איתנו בשנותיו האחרונות ואת ימי כיפור כבר עושים בבית שלנו. בדיוק נגמרה מלחמת המפרץ, אני כבר חייבת לצום, היחידה מהאחים. אמא עוד מטופלת בקטנים אז אני הולכת לבד לבית הכנסת. המזגן מקפיא, אני למעלה עם מעט נערות וכמה מבוגרות.
תל־אביב עוצרת. הרחובות דוממים, אנשים הולכים בלבן. עוד לא הקימו את בית הכנסת הרפורמי ששנים לאחר מכן ישאב לא מעט מהקהל ובית הכנסת מלא בכל אנשי השכונה. במיוחד בכל נדרי ובנעילה. אני מחכה לסוף הצום. לא זוכרת מה היה המאכל שלנו. אשאל את האחים שלי אחרי שאשלח את הטור. אני רק זוכרת איך בדרך למטה במדרגות לכיוון הבית, אני מפשירה מהמזגן אל החום התל־אביבי וגונבת מאחד הילדים סוכרייה, על אף שהגבאי מכריז "ואני מזכיר לכל הנשים שהן יכולות לאכול רק אחרי ההבדלה".
גיל 24. יום כיפור אחרון בבית. יש כבר חבר רציני, הוא עוד לא הציע. הפסקנו ללכת לבית הכנסת של ההורים. הולכים לסניף, פוגשים את כולם. חלק גדול מהחברות והחברים אני פוגשת רק פעם בשנה, וזה שם. חלק מהבנות מגיעות לראשונה עם כיסוי ראש, חלק עם תינוק ראשון. מתארגנים על הבדלה מרגישים גדולים. לא לשכוח במוצאי שבת להעביר תרומה לתומר למען המניין. בתפילה אני מתחננת, שיציע כבר, אני גם רוצה לבוא בשנה הבאה נשואה, בטוחה. מכוסה. אני גם כבר רוצה את הלגיטימיות של האיחור, של הכניסה עם העגלה, של תינוק מתוק שכולן רוצות לצבוט, של גבר עם טלית שמדי פעם מסיט את הווילון ומחפש בעיניו את האישה היפה שלו. גם אני רוצה.
גיל 34. עם האיש שלי, עם שלושה ילדים, בבית מתוק שצמוד להוריו. מאז שהתחתנו כל ערב כיפור צילמנו תמונה באותו המקום. לבד, ואז עם אחת, ועוד אחת, ועוד אחד. הכול לחוץ ומהיר, אבל התמונה – היא קדושה. אין ממש מי שיצלם. דודה ניבי לרוב מתנדבת. אבל אם לא, זו סדרת התמונות המטושטשת והמקודשת הכי בעולם.
ואז עולים עם כל הכפר בכפכפים ובבגדי לבן. אני יושבת למטה, עם האמהות, קובעות איך לשרוד גם את הצום וגם את הטרפת הרגילה של החיים. גבר עם טלית מדי פעם יוצא החוצה להפשיר ולחפש אותנו. משורת האמהות והעגלות שמתחת לחלון הן שואלות, איפה הם בכלל. את הזיכרונות של הילדים שלי מהחג הזה אני מייצרת, אז אני מנסה שבכל סוף צום תהיה אותה עוגה בחושה. שתיחרת בזיכרון המשפחתי.
גיל 43. עם האיש שלי וחמישה ילדים. חסרונו של סבא נוכח וחזק. התמונה הקבועה כבר עברה אלינו הביתה, גם הארוחה. נספיק להצטלם? אולי כבר לא. גם מה זה משנה אם אנחנו לא באותו מקום. אבל מתעקשים. בשנה שעברה, חולים בקורונה, הצטלמנו כשקבוצת החולים במרחק מהמבודדים. השנה נהיה כולנו ביחד.
השנה כבר אעלה למעלה, בעזרת ה' אוכל לשבת בלי סיבות לצאת החוצה ולהפשיר. הקטנים גדלו, המאבק יהיה על האם להעיר או לא להעיר את המתבגרות לתפילה. עזוב, זה מעביר להן את הצום. מה חשוב מעביר, התפילה היא העניין. ואם אני אעיר יהיה כעס, ואם אני לא אעיר יהיה כעס. ואני ממשיכה להכין את אותה עוגה בחושה. ולחשוב על הבית של סבא חיים ועל בית ההורים. על כיפור של תל־אביב ועל כיפור של הכפר. על תפילות שנענו ועל ספר החיים שמעביר אותנו מהילדות, לבחרות, לרווקות, להורות. ולקוות שרק יימשך הכול. בטעם מתוק של שבירת הצום.
