נכון שיום הכיפורים הוא יום כזה, שבו אנחנו עומדים מול אבינו שבשמיים ומבקשים ממנו לסלוח לנו, על החטאים שלנו, ועל העוולות שלנו, ועל המעשים הרעים שלנו, ועל המחשבות השחורות שלנו. נכון שהיום הזה הוא יום שבו המבט שלנו מופנה "למעלה", לריבונו של עולם. נכון שכל דקה מהיום הזה מוקדשת לדיאלוג כלשהו עם הקדוש ברוך הוא, ובכל זאת, אם תשאלו אותי, יום הכיפורים הוא יום של בדידות איומה. שהרי כולנו עומדים בתפילה לבדנו, עם עצמנו, כולנו ספונים במחשבות שלנו, כולנו תקועים עם הגוף העייף והרעב שלנו, כולנו מרביצים לעצמנו, שוב ושוב ושוב, אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי, איייייי איייי איייייי.
ותמיד לפני שיום הכיפורים מגיע, כולם כזה מנסים לחשוב, אם הם פגעו במישהו, אם הם צריכים לבקש סליחה ממישהו, אם הם רוצים לסלוח למישהו סוף סוף, איייי הכי קשה זה לסלוח, כולם חושבים על השנה הזאת שעברה, איך הכול זז בה, איך הכול התנער בה פנימה. בכלל, נראה שהחיים הם קצת כמו מערכת כזאת שמתנערת פנימה, כלומר, שגם הדברים שאנחנו משילים מעצמנו ומרחיקים מעצמנו, נשארים בסוף בפנים. אייי קשה לי להסביר את זה במילים. אבל יום הכיפורים הוא יום כזה של הבנה עצמית, של דיוק עצמי, הוא יום שמאפשר שנאה עצמית תהומית, אבל גם אהבה עצמית מנחמת. זה מה שכל כך נורא ביום הזה. וזה מה שכל כך מרגש בו. ככה אני מרגיש.
ועכשיו תשמעו סיפור. לפני כמה ימים עליתי על טיסה מריגה לפראג, ומפני שהטיסה הייתה מוקדמת, פספסתי את ארוחת הבוקר של המלון, אבל כשירדתי למטה, ראיתי שכבר יש עובדים בחדר האוכל, אז ניגשתי וביקשתי להכין לעצמי סנדוויץ' קטן, והם הסכימו לי! אז נכנסתי פנימה והכנתי לעצמי סנדוויץ' עם סלט ביצים צהוב כזה, ושמחתי בליבי שיהיה לי מה לאכול בבוקר הצפוף הזה.
וכשהגעתי לשדה התעופה, התיישבתי בבית קפה נחמד, והזמנתי לי קפה חזק, והוצאתי את הסנדוויץ' שלי מהתיק, חחחחח, הוא היה עטוף כזה במלא מפיות קטנות, אז פתחתי אותו, ואכלתי את הסנדוויץ', ככה, בבית הקפה בשדה, ופתאום קלטתי שאני בדיוק כמו אמא שלי! שזה מה שאמא שלי עושה כל הזמן! אמא שלי כבר שנים שולפת את הסנדוויצ'ים שלה במקומות הזויים, בהרצאות, ובבתי קולנוע, ובבתי קפה, ובמסעדות, וכמובן כמובן בשדות תעופה, תמיד היא שולפת את הסנדוויץ' שלה ואוכלת, בלי להתבייש! ושנים שאני מתבייש בהתנהגות הזו שלה, שנים שאני רואה אותה וחושב לעצמי, איכס איזו התנהגות, מה הסיפור לקנות סנדוויץ'. שנים שאני סולד מהמעשה הקיבוצניקי הזה, והנה זה קורה לי! חחחחחח אז כמובן ששלחתי לאמא שלי את התמונה שלי יושב בבית קפה עם סנדווויץ' מהבית, ואמא שלי החזירה לי תמונה מטורפת, שהיא יושבת בנתבג, מול איזה חמש קופסאות פלסטיק קטנות, חחחח, עם סלטים, סלט גזר וסלט כרוב וסלט סלק, חחחח תמיד יש לאן להשתפר!
ורציתי שתדעו חברים, שכשקלטתי שאני כמו אמא שלי, הרגשתי בלב שמחה גדולה. לא התביישתי בעצמי, ולא נגעלתי מעצמי, ולא נבהלתי מעצמי. להפך. אתם מבינים, בסופו של דבר אני דומה לאמא שלי מאוד! זאת האמת, אי אפשר לברוח ממנה, אני דומה לה בהכול, בדברים החיוביים, וגם בדברים השליליים. שנים התביישתי בזה, והסתרתי את זה! איכסה! אני בנאדם אחר!!!
אבל עם השנים התבגרתי, הבנתי שככה החיים, וככה בני אדם, כולנו דומים להורים שלנו. אנחנו יכולים להילחם בזה ולשנוא את זה. ואנחנו יכולים לקבל את זה, ולאהוב את זה. ואני בחרתי לאהוב. אני אוהב את אמא שלי, וגם את עצמי אני אוהב. לפעמים אני שונא, אבל רוב הזמן אני אוהב. זו המלחמה שאני מנהל מול עצמי, יום יום, שעה שעה, זו מלחמת השחרור והעצמאות שלי. זו המלחמה שלי על היכולת שלי, לשמוח ולקבל את מי שאני. גם עכשיו, גם השנה.
רבי נחמן האהוב כתב הרבה מילים על שנאה עצמית, ועל ייאוש, ועל עייפות, ועל אשמה, ועל החיים האלה שמלאים בייסורים וביזיונות, ומפני שהתעסק כל היום בשאלה הזאת של הסבל שיש בקיום האנושי, רבי נחמן ניסה גם להציע כל מיני דברים שאפשר לעשות.
למשל, צריך להשתדל להיות בשמחה, להיאחז בימים הטובים שהיו לנו, ולסמוך עליהם, כמו שעיוור סומך על המקל שלו, למשל, צריך לחפש נקודות טובות בבני אדם, גם אם הם מרושעים ואיומים, שהרי בכל אחד יש נקודה טובה! והדבר הכי קשה בעולם, כך כתב רבי נחמן, הדבר הכי קשה זה לזכור שגם אנחנו טובים, ושגם בנו מתנוצצת איזו נקודה טובה.
אייי איייי איייי, ויום הכיפורים הוא יום כזה, שבו כולנו עומדים, ומרביצים לעצמנו, ומלכלכים על עצמנו, יותר מבדרך כלל, וזה דבר די נורא לדעתי, שהרי גם אנחנו, אשמים ובוגדים שכמונו, גם אנחנו ראויים לאהבה.
ויום הכיפורים מאפשר את זה לדעתי. מתוך כל הסחי והאשמה והסבל, יכולה לצמוח שמחה גדולה ואהבה. ואם אתם מוכנים לשמוע בעצתי, רציתי לבקש מכם ומכן, שבתפילות שלכם השנה, בבית הכנסת, תרביצו לעצמכם קצת יותר חלש.
