גם השנה, היא הגיעה אליי, השואלת. "האם אני מצווה לסלוח לו?" היא שאלה. הוא פגע בה שנים ארוכות, עכשיו הוא מתחתן עם בחורה מהממת, היא נשארת לבד. היא לא סולחת לו, לא סולחת להוריה שלא שמרו עליה. ואז מגיע יום הכיפורים ותובע את סליחתה.
האם אפשר לצאת לחופשי מצער גדול? הרמב"ם יאמר כן, אבל לא בלי עימות עם הפוגע. כשלא תדברו, כשלא תטיחו את כאבכם מול הפוגע או, למצער, מול מערכת החוק, אתם תתהלכו בעולם אנשים מלאי נקמה, אנשים ללא נחמה: "כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק. כמו שנאמר ברשעים: 'ולא דיבר אבשלום את אמנון מאומה, למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון'". אמנון פגע בתמר, אחות אבשלום. הכול בטוחים שהמקרה נסלח, אבל אחרי שנתיים, הוא רוצח אותו. "ומצווה עליו להודיעו ולומר לו: למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני? שנאמר: הוכח תוכיח את עמיתך".
הרמב"ם לא רוצה שבנוסף לפגיעה נהפוך לאנשים מלאי שנאה. הוא מבקש שנהיה שוב לאנשים שמאמינים באהבה, אנשים שלא עסוקים ברוע.
ולאחר שהיה עימות, האם היא מצווה לסלוח? לא. מחילה לרוע נורא, היא שיבוש מושגי טוב ורע. בדיוק על זה מתוודים ב"וידוי הגדול לרבנו ניסים: "את אשר אסרת התרתי ואת אשר התרת אסרתי". יום הכיפורים אינו דורש סליחה – מושג שבין אדם לחברו, הוא מבקש פיוס – מושג שבין אדם לעצמו. האדם לא נדרש לסלוח לרוע, כי אם להתפייס עם האירוע הקשה בהקשר רחב של שליחותו בעולם. "אתם חשבתם עליי רעה" , יאמר יוסף לאחיו, לא מטשטש במאומה את כוונותיהם הנואלות, "הא־לוהים חשבה לטובה. למחיה שלחני א־לוהים לפניכם, להחיות עם רב". הוא יסתכל על סיפור חייו ויידע שהרע ההוא הביא אותו למקומות שבהם פיתח כוחות נפש אדירים. המשבר הוא שאפשר את "יוסף, הוא המשביר".
כשלא תדברו, כשלא תטיחו את כאבכם מול הפוגע או למצער מול מערכת החוק, אתם תתהלכו בעולם אנשים מלאי נקמה, אנשים ללא נחמה
הפיוס הזה מלווה בוויתורים לא קלים, אבל הוא מאפשר להמשיך ולחיות חיים בריאים. הרב זקס יביא כדוגמה למחיר הפיוס, את סיפורן של שתי הנשים שמגיעות לשלמה המלך, זו טוענת "בני החי ובנך המת" וזו טוענת ההפך. "שלמה מבין שהאם האמיתית היא זו שתהיה מוכנה להיפרד מן התינוק, ובלבד שלא ייפגע. אהבה היא יותר מקניין. היא כוללת גם את היכולת לשחרר. גם סליחה היא היכולת לשחרר, ובלי יכולת זו, אנחנו עלולים לפגוע ביקרים לנו מכול. כל מעשה של סליחה, מתקן דבר שבור אחד בעולם מלא השברים הזה. זהו צעד, קטן אומנם, במסע הארוך והקשה אל הגאולה". אתם לא מצווים לתקן את הפוגע, יאמר הרב זקס, אבל בידיכם לרפא את שיברון הלב בעולם. האישה לא תסלח לזו שטוענת שהיא אם ילדה. אבל היא תתפייס עם העובדה שהילד שלה יחיה. הנכונות להתפייס עם "הסיפור הגדול", תשיב לנו את אבדותינו לבסוף במשפט ראווה לעיני כולם.
בערב יום הכיפורים, מאחר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב לתפילת כל נדרי. כך מתחילים אינסוף סיפורים. התפילה לא תוכל להיאמר, כל עוד יהיה מישהו לא מפויס בקהילה. הוא ידפוק בדלתה של אישה, שברגע שתפתח את הדלת היא תפרוץ בבכי נורא ותאמר לו :"רבי! באת להזכיר את עווני?!" והיא תספר לו איך נאלצה ללכת לביתו של הפריץ להתחנן שימשיך לתת להוריה את הקרצ'מע, בית המרזח, על אף שלא שילמו את דמי החכירה.
"אני מסכים", אמר לה "בתנאי שתרשי לי לנשק את שערך". "מה יכולתי לעשות?!" אמרה האישה הבוכה לרבי לוי יצחק, "באתי הביתה וגזרתי את שערי מרוב גועל". רבי לוי יצחק שואל אותה בעדינות אם שמרה את תלתליה, וכשהיא נותנת לו אותם, הוא הולך לבית הכנסת, מרים את השיער הגזור לעיני כול וצועק: "אבינו מלכנו! קרע רוע גזר דיננו!"
רבי לוי יצחק הוא המפייס הגדול. הוא זה שיאמר תמיד: "זה נראה רע אבל בקונטקסט הרחב, יצאנו יפים כל כך!". התלתלים שלך, ילדה, טלטולי הנפש שעברת, ילד, באים איתנו לבית הכנסת. הם עכשיו חלק מתפילותיו של ציבור שלם. הם לא סיפור פרטי שלך. אין לנו הרשות לסלוח בשמך, אבל יש לנו הזכות שאתה או את, הפכתם חלק מהסיפור של כולנו. בואו איתנו לבית הכנסת. תנו ליום הזה לכפר על הסיפור הרע, בכוח אהבתנו. ונסלח לכל העם, בזכותך.
