בימים האחרונים הדיון על המשא ומתן על הגבול הימי שמקיימת ישראל באמצעות ארה"ב עם לבנון, הגיע לנקודת רתיחה. התוצאה המסתמנת של המו"מ היא כניעה מוחלטת של ישראל לכל דרישות לבנון, תחת איומי מלחמה ופגיעה באסדות הגז שלה, כניעה אשר בשל ריבוי הפרטים, הקווים וההתפתחויות בנושא לא מספיק ברורה לציבור, עובדה שמאפשרת לממשלת לפיד-בנט להסוות את הכניעה, ולהציג את ההתקפלות המוחלטת של ישראל אל מול איומי חיזבאללה כפשרה סבירה.
מאז גילוי מאגרי הגז הגדולים במזרח הים התיכון בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים, נוצר צורך קריטי להגדיר את גבולותיה הימיים של ישראל עם המדינות השכנות, על מנת להגיע להסכמות: מי מהמדינות יכולה לנצל את המשאבים ובאיזה אזור גיאוגרפי. הזיקה של מדינה לים מחולקת באופן סכמטי לשלוש קטגוריות – מים טריטוריאלים שנחשבים שטח ריבוני (כ-22) ק"מ), עוד רצועה במרחק דומה שמוגדרת כ"מים סמוכים" בה יש למדינה שליטה מסוימת ואזור כלכלי בלעדי, שטח שיכול להגיע למרחק של עד כ-300 ק"מ בו יש למדינה הסמוכה זכות בלעדית לנצל את משאבי הים, לרבות נפט וגז.
קו המים נקבע בהפשטה לפי זווית החוף ובגלל המבנה העגול והסגור של הים התיכון וקיומם של איים, ישנן התנגשויות בין טענות מקבילות למים כלכליים. התנגשויות אלו מוכרעות באמצעות הסכמים בין מדינות המתבססים על נוסחאות משפטיות מורכבות. כך, בשנת 2010 הגיעה מדינת ישראל להסכם תיחום גבולות ימיים מול קפריסין אשר תוחם את השטח הכלכלי הבלעדי של ישראל ממערב.
מאז אותה שנה מתקיים מו"מ עקיף באמצעות האמריקנים אל מול לבנון, על מנת להגיע להסכמות על תיחום הגבולות. דהיינו, מה תהיה הזווית מהחוף לפיה יחושב קו הגבול הימי. כל אחת משתי המדינות טענה באותו שלב לקו שונה, כשכל אחת נסמכת על פרשנות שונה (ולגיטימית) של המשפט הבין לאומי. קו 1 הצפוני אותו דרשה ישראל (קו שמגובה בהסכם התיחום עם קפריסין), וקו 23 הדרומי אותו דרשה לבנון.
בין קו 1 הצפוני לקו 23 הדרומי ישנו שטח בצורת משולש, כאשר הקודקוד בקו החוף ובסיסו, באורך 15 קילומטר, בגבול התיחום עם קפריסין. שטחו הכולל של שטח המחלוקת הוא 860 קמ"ר, מיעוטו הקטן קרוב לחוף ורלוונטי כמים טריטוריאלים, ורובו רלוונטי רק לעניין הזכויות הכלכליות.
בין הצדדים תיווך מתווך אמריקני בשם פרד הוף, שהציע בשנת 2010 פשרה שזכתה להסכמה ישראלית: השטח יחולק כך שלבנון תקבל 55% משטח המחלוקת וישראל 45%, דהיינו, פשרה לטובת לבנון אך פשרה שאינה חד צדדית. ההצעה הונחה בפני ממשלת לבנון, אשר סירבה לאשר את הפשרה במשך כל אותן השנים.
שדה המחלוקת
נתון נוסף אשר מסבך את התמונה, הסבוכה גם כך, הוא קיומו של שדה קאנה.
שדה קאנה הוא מבנה גיאולוגי, שדה גז שהפוטנציאל האמיתי שלו טרם ברור, אשר חוצה את שטח המחלוקת. צורתו כשל נקניקיה, כאשר החלק הצפוני שלו נמצא מעבר לדרישה הישראלית הצפונית, והחלק הדרומי מעבר לדרישה הלבנונית הדרומית. דהיינו, בכל תרחיש שהוא, היה צריך למצוא פתרון לשדה קאנה, אשר יחלק את הרווחים הפוטנציאלים ממנו בין הצדדים, בהתאם לשליטה שלהם בשטחו על פי קו הגבול שיקבע.
חלוקת רווחים שכזו היא מסובכת גם מהותית, וגם טכנית – רק אחת מהמדינות תוכל לבנות אסדה בשדה קאנה אם יתברר כמסחרי, ותאלץ להעביר למדינה השניה חלק מהרווחים על החלק שנשאב מעבר לקו (מאגר גז לא מכיר בגבולות, הוא פשוט נשאב מהיכן שמאפשרים לו). חלוקה כזו היא מורכבת גם בין מדינות ידידותיות (המחלוקת בין ישראל לקפריסין על החלק הישראלי בשדה אפרודיטה לא הגיעה להכרעה למרות דיונים של שנים), ובטח כאשר מדובר על מדינות אויב, שהמחשבה שאחת מהן תעביר כספים לשניה נשמעת כמעט דמיונית.
בשאר השטח – 860 קמ"ר כאמור, טרם בוצעו חיפושים אחרי מאגרי אנרגיה נוספים, ויתכן בהחלט כי קיימים בו מאגרים נוספים שאינם ידועים לנו כעת, ויתגלו בעתיד.
בשנת 2020, עוד בימים בהם יובל שטייניץ היה שר האנרגיה, נכנסו המדינות שוב למשא ומתן מואץ.
במהלך המשא ומתן "שלפה" לבנון, כמעט משום מקום, קו חדש, קו 29. קו 29, מלבד העובדה שאינו מתבסס על שום פרשנות מקובלת, שהוא מכפיל את שטח המחלוקת בין ישראל ללבנון ושהוא כולל בתוכו את כל שטח שדה קאנה, הכניס לתוך גדרי המחלוקת בתוכו עז יוקרתית במיוחד – חלק מאגר כריש הצפוני, מאגר שהפקה ממנו אמורה להתחיל בימים אלו ממש, מאגר שפתאום הפך שלא בטובתו לחלק מגדרי המחלוקת, עד כדי שחיזבאללה מאיימים, במילים וגם במל"טים, שתחילת ההפקה ממנו בלי הגעה להסדר עם לבנון תביא לתקיפתו.
תקציר מהיר: מזה למעלה מעשור ישנו מו"מ תקוע בין ישראל ללבנון על השאלה אם קו הגבול יעבור בקו 1 הישראלי או בקו 23 הלבנוני. הקו שיקבע יהיה הקו שלפיו יקבע כמה תקבל ישראל ממאגר קאנה שממוקם בין הקווים, ויקבע מי יוכל לחפש מאגרים נוספים בשטחי המחלוקת. אחרי עשור של מו"מ "שלף" חיזבאללה שפן מהכובע – קו 29 המופרך, והחל לאיים על אסדת כריש שהפכה, בלי שום טענה מבוססת ולצרכי סחטנות בלבד, לחלק מהמשא ומתן. מה הייתה תגובת ישראל להתנהלות הזאת, שמזכירה התנהלות אל מול סוחר מכוניות משומשות? פיצוץ המשא ומתן עד שלבנון תתאפס על עצמה? הבהרה חד משמעית שישראל לא תאויים ולא תסחט? ההפך המוחלט. ישראל הגיבה לסחטנות של לבנון, ולמעשה של חיזבאללה, בכניעה מוחלטת לכל דרישותיה.
על פי הפרטים שמטפטפים כבר תקופה ממקורות ערביים שהפכו בימים האחרונים לשיטפון, התוצאה של הסחטנות של הלבנונים, שהמציאו דרישות חדשות תוך כדי המשא ומתן, היא קבלה מוחלטת של כלל דרישות לבנון ההתחלתיות. דהיינו – קו 23 פלוס. לא רק קבלה מלאה של הקו המקורי אותו דרשה לבנון, אלא אף את הבעלות המלאה על שטח שדה קאנה, אשר לפי כל פרשנות סבירה, חלקו הדרומי, בכל תרחיש, היה אמור להישאר בשטח ישראל (כאשר באופן תיאורטי, לפי חלק מדיווחים, חלק זעום מרווחיו אמור להגיע לידי ישראל, לפי החלוקה של קו 23).
נראה שממשלת ישראל על מנת להשיג שקט תעשייתי "משתמשת" בדרישות הלבנוניות החדשות כדי לסגת לחלוטין מכלל דרישותיה המוקדמות, וכמו שניתן לראות לראות אצל כתבים ישראלים שבוודאות תודרכו ומנסים "לשווק" את ההסכם לציבור, כבר מציגה את קו 23, כאמור, דרישת לבנון המלאה, כ"קו פשרה" לעומת דרישות לבנון המלאות שכוללות את קו 29 ואת כריש. אל תתנו להם לבלבל אתכם. קו 29 מעולם לא היה קו לגיטימי, ומעולם לא היה קו אמיתי.
כריש מעולם לא היה שנוי במחלוקת, וכל הכללתו במו"מ היא עז ותו לא. המחלוקת הייתה, ותמיד הייתה, בין קו 1 לקו 23, ושדה קאנה היה אמור להתחלק בין הצדדים לפי ההכרעה לגבי קו הגבול הסופי בין הצדדים. קו 23 הוא לא קו פשרה, הוא קו כניעה, וכשמוסיפים לקו 23 את העברת שטח שדה קאנה במלואו לבעלות לבנון לא יכול להיות שום ספק – וישראל שוב מגיעה לסיטואציה בה היא מוצאת את עצמה נכנסת למשא ומתן עם מדינה ערבית, במקרה הנוכחי מדינה ערבית בשליטת ארגון טרור, כשהיא מובסת בשולחן המשא ומתן.
ניתן לדון בנושא עוד הרבה. אפשר להיכנס לשאלת הצורך במשאל עם כפי שטוענים חלק מהמשפטנים, אפשר לדבר על האופן בו ההסכם מאושר הרחק מעיני הציבור, אפשר לדון בשאלה מדוע מי שלקחה על עצמה את הזכות להכריע בסוגיה בת יותר מעשור היא דווקא ממשלת מעבר בתקופת בחירות, ואפשר לדון בלגיטימיות הכללית של הגעה להסכם ופשרות מול מדינת אויב.
אישית, אני סבור שהסכם עם לבנון על מנת להסדיר את הגבולות ולאפשר שקט תעשייתי הוא אינטרס ישראלי מובהק, ובהסכם כזה אפשר וצריך להגיע גם לפשרות. אך פשרה, כשמה, חייבת להיות נקודת אמצע כלשהי, ולא להסתיים כאשר הצד השני מקבל את כל דרישותיו. מלבד ההפסד הכלכלי, אשר בשלב זה עודנו תיאורטי, הסכנה הגדולה באמת היא שההתקפלות המוחלטת של ממשלת ישראל דרומה בעקבות ניהול משא ומתן בריוני של לבנון מציגה את ישראל כמדינה חלשה, מדינה שמתחננת לשקט ומפחדת מעימות, ובמזרח התיכון, מדינה שמפחדת מעימות ונסוגה מדרישות בגלל איומים לא תחמוק מעימות, אלא תקבל אותו בהמשך, לאחר שהתפרקה מנכסיה.
