"ריבונוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵינִי מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ לְכָל מִי שֶׁהִכְעִיס וְהִקְנִיט אוֹתִי אוֹ שֶׁחָטָא כְּנֶגְדִּי. בֵּין בְּגוּפִי בֵּין בְּמָמוֹנִי בֵּין בִּכְבוֹדִי בֵּין בְּכָל אֲשֶׁר לִי. בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּדִבּוּר בֵּין בְּמַעֲשֶׂה. בֵּין בְּגִלְגּוּל זֶה בֵּין בְּגִלְגּוּל אַחֵר לְכָל בַּר יִשְׂרָאֵל וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִבָּתִי"
זהו הטקסט שפותח את קריאת שמע על המיטה.
לפגיעה נפשית או פיזית יש ספקטרום. כשהפגיעה מגיעה למקום קיצוני, נראה שהטקסט הזה מתיימר. לבקש מקורבן לסלוח לאדם שככול הנראה מעולם לא טרח לבקש את סליחתו, בין אם הפגיעה קרתה בעבר ובין אם מדובר בפגיעה מתמשכת ועקבית, זו בקשה קשה וזה עדיין מתוך הבנה שנקודת המוצא היא שהטקסט הוא בעיקר עבור האדם עצמו, שלא ילך בעולם עם חשבונות, טינות , כעסים , נקמות והקפדות. לא סתם התפילה מופיעה רגע לפני השינה, כשהאדם מבקש לעצום את עיניו בשקט והשלמה על מנת להטען לקראת יום חדש.
"עברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר- עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה מסכת יומא)
היום הקדוש ביותר בשנה של היהדות, יום שכולו מוקדש לתשובה וסליחה, לכפרה ופתיחת דף חדש ועדיין – בין אדם לחברו הוא איננו "לוקח אחריות". לא עשית תשובה מול האדם שפגעת בו ? זה גדול אפילו על אלוהים או קארמה שמיימית, מה שאתה מאמין בו. כי מי שצריך לסלוח לך זה האדם בשר ודם ולא אלוהים.
התשובה מתחלקת לשלושה שלבים – וידוי, חרטה, קבלה לעתיד. לבקש סליחה אגבית מבלי להתוודות על המעשים שלך ולקחת עליהם אחריות ומבלי לשנות את דרכך, לסליחה כזו אין משמעות רבה בהלכה למעשה.
לכאורה מבחינתי יש סתירה בין שתי העמדות האלו של יום כיפור לקריאת שמע על המיטה. למה שאסלח לאדם שפגע והזיק לי – שבכלל לא ביקש סליחה ולא עשה תשובה? יותר מכך, ברור שכולנו רוצים לסלוח. אף אדם בריא בנפשו לא רוצה להסתובב עם עלבון ופגיעה שנעשתה לו, עם רגשות אשם למרות שאיננו אשם. יש צער על שהגיע למצב פגיע כזה והרבה פעמים הלב מסרב להצליח לסלוח לאחר וגם לעצמך. אדם בריא בנפשו יחפש כל מפלט להשתחרר מהכעסים ולהמשיך הלאה. בעיקר עבורו. להסתובב עם רגשות כאלו בעולם, רק זה בפני עצמו פגיעה חמורה כתוצאה מהמעשים שפגעו בך. מדובר פה בדיני נפשות ובעניינים מורכבים מאוד. לצערי, בימינו, פגיעות קיצוניות הן לא דבר נדיר, הכותרות על חרמות חברתיים, לקיחת נפש והתעללות, משקפים הלך חברתי שקיים. חלקו עדיין מוסווה ומושתק כשזה מגיע לפגיעות נפשיות שאין עליהן כיום חובת הוכחה למשפט צדק.
אז איך אפשר לומר בקריאת שמע – "לא יענש שום אדם בסיבתי" אם הבקשה של אנשים לתפוס אדם שהזיק להם ולהעמיד אותו למשפט היא חלק מסדר יום של חברה תקינה? אנחנו מתפללים ומבקשים כל יום "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה, וְהָסֵר מִמֶּנּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" , מערכת משפט תקינה היא חלק מחברה בריאה ומתוקנת.
הייתי רוצה לנסות להציע לעצמי הצעה, כדי להצליח לישון בשקט. אם אני סולחת לאדם שפגע בי, זה ביני לבין האלוהים. אני מוסרת את נפשי אליו ואומרת לו שאינני יודעת או מחליטה על גורל הנשמה שלי ואם עברתי משהו על ידי אדם אני מחזירה את המהלך למשהו גדול ממני, לנצח. מתוך המקום הזה אני יכולה לתרגל את הלב שלי לסלוח. אני אומרת לאלוהים- בבקשה תיקח ממני את הסיפור הזה. זה מהצד של הנפגע. מהצד של הפוגע, איננו יכולים להחזיר את הסיפור לאלוהים, אנחנו יכולים להחזיר את הסיפור לאדם שפגענו בו, לקחת אחריות.
אנחנו מאחלים שתהיה שנה טובה. שנה טובה תהיה כזו אם נהיה טובים לאחרים והם יהיו טובים אלינו. שנה שאפשר לקחת אחריות על המעשים ולבקש סליחה ולשנות דרכים פוגעניות, כי זה חלק מלהיות אנושי, אנחנו לא מושלמים. דמיינו לעצמיכם, איזו שנה טובה ופלאית זו תהיה.
