לצד הקונספציה המוכרת שהובילה לחוסר מוכנותה של ישראל למלחמת יום הכיפורים התקיימה קונספציה נוספת, שהתמקדה בחשש מפני התנהלות החברה הערבית כגיס חמישי לאחר פרוץ המלחמה. שר הביטחון משה דיין היה נציגה הבולט, ובדיוני המטה הכללי עם פרוץ המלחמה אמר "כשהם יעלה להם לראש ומחדש נצטרך לטפל בהם […] ומה אתה תציע אחרת, שיהיה פה כלובים?".
השימוש במילה כלובים לא היה מקרי: כליאת נתיני אויב, לצד נקיטת סנקציות נוספות נגדם, היוותה פרקטיקה מקובלת גם במדינות המערב בעיקר עד לתום מלחמת העולם השנייה (למשל היפנים בארה"ב), אך גם לאחריה. בעוד הקונספציה הצבאית קרסה בקול תרועה רמה וזכתה לדיון ציבורי מקיף, הקונספציה ביחס לאזרחי ישראל הערבים התבדתה בקול דממה דקה, ולא נחקרה כדבעי עד היום. קונספציה זו עומדת במוקד מחקר עליו אנו עמלים בימים אלו, המבוסס בעיקר על דוחות ומסמכים שטרם נידונו במחקר מארכיון המדינה וארכיון העיתונות, ממנו נבקש לחשוף מעט ברשימה זו.
במלחמת יום הכיפורים עמדה מדינת ישראל בפני האיום הגדול ביותר על עצם קיומה, ולכאורה, יכלה זו להיות שעת כושר עבור המיעוט הערבי החי בקרבה להתקומם ולהצטרף למבקשי רעתה אלא שקונספציה זו קרסה גם היא. החברה הערבית בישראל נחלצה לסייע למדינת ישראל כבר מיומה הראשון של המלחמה בהיקפים חסרי תקדים: אזרחים ערבים שלחו אלפי מכתבי תמיכה לגורמי ממשל שונים; כ-15,000 איש תרמו כספים בסך 9,000,000 לירות; גייסו כ-800 משאיות למאמץ המלחמתי, שלחו ארגזי פירות וירקות, וגם טלוויזיות לחיילים פצועים ולתושבי יישובים על קו הגבול, התגייסו להחלפת עובדים שגויסו לצבא בקיבוצים ובמפעלים ותרמו מנות דם רבות.
קשה להצביע על פלח אחד של החברה, או ריכוז גיאוגרפי מסוים, ממנו הגיעו התמיכה והתרומות, שהקיפו למעשה את החברה הערבית כולה. כבר ב-16 באוקטובר, עשרה ימים בלבד לאחר תחילת הקרבות שיבחה גולדה מאיר בנאום במליאת הכנסת את החברה הערבית על "גילויי ההתנדבות מקיפים את כל העדות והשכבות למן הכפרים הנידחים שבצפון ועד למאהלי הבדואים שבנגב". גם היועץ לענייני ערבים שמואל טולידאנו מסר בצורה דומה כי על אף שהיו תופעות דומות בעבר, הרי שכעת "מורגש רצון להזדהות ונכונות להתנדב למאמץ המלחמתי בהיקף שלא היינו עדים לו בשום מלחמה אחרת".
מנקודת מבטו של הממסד, סיבת התנפצותה של הקונספציה בעניין החברה הערבית פשוטה: ניתן להניח שממש כפי שהמעיטו קברניטיה בחשש המתקפה מחוץ, הפריזו בחשש פעילותו של גיס חמישי מבפנים. עם זאת, מנקודת מבטה של החברה הערבית, מעלה מחקרנו סיבות מורכבות יותר להתגייסותם המרשימה לסיוע במלחמה. סיבות ששורשיהן נעוצים, לטעמנו, במשטר הרגשות בתקופה זו: בעיקר על פחד, ובמידה מועטה יותר על תקווה. ההיסטוריה של החברה הערבית בישראל משנת 1948 ואילך, הפכה את הפחד לכלי שעיצב, ניהל ושעתק את מערכת היחסים בין יהודים לערבים.
ארבעה פחדים שונים עיצבו את התנהלותה של החברה הערבית במלחמה: לחיי בני המשפחה והקרובים בישראל, ובכלל זה מכריהם היהודים ולמשפחה בארצות שכנות, חשש מצד יהודים, שהיה בעל אחיזה איתנה במציאות והתרחש לא פעם במהלך שנות השישים (כפי שמלמדים מחקרים עדכניים, של הלל כהן ושל הכותב הראשון), החשש מפני תבוסתה של ישראל, שברור היה כי יהיה בעל השלכות לגביהם וחשש רביעי ומפני הממסד הישראלי, העשוי להיפרע מהם אם יעלה חשד כי פגעו במאמץ המלחמתי, או לא תרמו לו במידה מספקת.
אנו סבורים כי היה זה במידה רבה הפחד מפני מוסדות המדינה והחברה הישראלית שעיצב את התנהלות החברה הערבית במלחמה, אך גם תקווה פעפעה בה לדעתנו, אם כי במידה מועטה בהרבה. בשנת 1966 בוטל הממשל הצבאי והגבלות התנועה שנלוו לו, ובשנים שלאחר מכן עלתה רמת החיים של האזרחים הערבים. בנוסף להתרת מגבלות התנועה הפיזית, דומה שערב המלחמה התחוללו תמורות נוספות שביקשו להתיר מגבלות מסוגים אחרים. כך, חודש בלבד לפני המלחמה, בספטמבר 1973 מינתה ראש הממשלה גולדה מאיר ועדה בראשות נציב שירות המדינה שנועדה להעלות את שיעורי העסקתם של משכילים מהחברה הערבית בשירות הציבורי, מהלך שיצר עבור החברה הערבית ניצנים של שותפות בחיי המדינה. יתכן אפוא והתקווה כי התנהלות תומכת במהלך המלחמה תשפיע לטובה על שינוי היחס כלפיהם, השפיעה על המציאות שתוארה לעיל.
ההיסטוריה העקובה מדם שאפיינה את 49 השנים שחלפו מאז המלחמה מלמדת שלקחי הקונספציה הצבאית-פוליטית הופנמו היטב, הובילו למאבק נחוש ומתמשך שנועד למנוע את הישנותה. הקונספציה החברתית-לאומית, לעומתה, עודנה עמנו, והיא ממשיכה לשגשג, בגלוי ולאור יום: תפיסת החברה הערבית כגיס חמישי השתמרה ואף התעצמה, והפחד ממשיך להיות הגורם המנהל והמכונן את מערכת היחסים בין יהודים לערבים, כפי שהמחישו בין היתר בשנה החולפת אירועי מאי 2021. ימי הולדת עגולים, על אחת כמה וכמה כאלה החלים ביום הכיפורים, ובייחוד בפרוש עלינו שנת היובל למלחמה, הם מועד מתאים לחשבון נפש אישי ולאומי, במסגרתו עלינו להבין כי שתי קונספציות התפוגגו במלחמה ההיא ולא אחת. מתוך כך, יש להרהר האם הסיבות להמשך תפיסת אזרחי ישראל הערבים בכללותם כאיום עד לעצם היום הזה מושתתות על בסיס איתן או על כרעי תרנגולת (כפרות).
עודד רון הוא סטודנט לתואר שלישי בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית וחוקר בתוכנית החברה הערבית במכון הישראלי לדמוקרטיה.
נעמי לבנקרון מרצה במחלקה ללימודים רב תחומיים במכללה האקדמית כנרת. מחקריה הוצגו בכנס כנרת השישי למחקרי צבא-חברה בישראל.
