"הגל הכחול" אינה תופעת טבע נדירה, גם לא שמה של סדרה חדשה ב"נשיונל ג'יאוגרפיק". זהו הכינוי למה שתומכי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב מקווים שיקרה בעוד חמישה חודשים בדיוק, עת יתרחשו בחירות אמצע הקדנציה. בבחירות אלו אמנם לא נבחר נשיא חדש – כמובן משאת נפשה של כל אופוזיציה, בטח בעידן טראמפ – אבל כן נבחרים מחדש כל חברי בית הנבחרים ושליש מהסנאט. אלה בחירות משמעותיות תמיד, מכיוון שהן מהוות מעין "תעודת מחצית" לממשל, והזדמנות לאזרחים להראות מה הם חושבים על פעולות הנשיא בשנתיים הראשונות לכהונתו.
באופן מסורתי, כמעט אוטומטי, בחירות אמצע הקדנציה מועדות לכישלון המפלגה שנמצאת בשלטון. היא מאבדת מושבים בקונגרס, לעתים גם מושלי מדינות, השאלה היא רק עד כמה תהיה המכה כואבת, והאם תגיע לכדי כך שבשנתיים הבאות בקדנציה של הנשיא הוא יהפוך ל"ברווז צולע". כך קרה למשל בבחירות אמצע הקדנציה האחרונות של ברק אובמה, בשנת 2014, אז לראשונה מאז 2006 השיגו הרפובליקנים רוב בסנאט והגדילו את הרוב שלהם בבית הנבחרים. היכולת של הנשיא לפעול מול קונגרס לעומתי יורדת בצורה דרמטית, וזהו חלק ממאזן האיזונים והבלמים של המשטר הפדרלי המעניק סמכויות נרחבות ביותר לנשיא.
בערך מאז יום בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב, אוהדי המפלגה הדמוקרטית כבר לא יכולים לחכות ל-6 בנובמבר 2018. לדידם הרי טראמפ הוא טעות היסטורית, שרק במקרה וכתוצאה משרשרת אירועים בלתי צפויים התיישב בחדר הסגלגל. אי אפשר לומר שהם לגמרי טועים; במניין הקולות הכללי הילרי קלינטון אכן קיבלה כ-3 מיליון קולות יותר, ורק בזכות כ-80 אלף קולות בשלוש מדינות מפתח הושג הניצחון הרפובליקני. נצחונות שגרפה המפלגה הדמוקרטית השנה בכמה בחירות מיוחדות רק הגדילו את הציפייה. "הגל הכחול" שיבוא וישטוף את הכל כבר ממש נראה באופק. שיאו של התרוממות הגל הזה התרחשה בסוף 2017 – ממוצע הסקרים להצבעה בבחירות לקונגרס של האתר real clear politics עמד על 13 אחוז לטובת הדמוקרטים. במציאות של שתי מפלגות, מדובר בפער ענק, כמעט ובלתי ניתן לסגירה. טראמפ ומפלגתו נראו אז על הקרשים. אלא שלאט לאט הגל הזה דעך. בסוף השבוע שעבר, כאמור פחות מחצי שנה לפני הבחירות, ממוצע הסקרים של אותו אתר כבר העניק לדמוקרטים רק 3.2 אחוז יתרון. מפלגתם של קלינטון, אובמה וברני סנדרס איבדה 10 אחוזים תמיכה בחצי שנה.
זהו לא הנתון היחיד שמרמז על שינוי משמעותי בדעת הקהל האמריקנית לטובת טראמפ. סקרי שביעות רצון מעבודת הנשיא השתפרו מאוד לאחרונה. אם בסוף 2017 הגיע ממוצע הסקרים בנושא זה ל-20% הפרש לטובת אלה שאינם מרוצים ממנו (שפל של 37 אחוזי תמיכה), הרי שבתחילת חודש יוני אנו כבר עומדים על פחות מחצי מכך – רק 8.5% יותר לא מרוצים מאשר מרוצים ממנו (ואחוז תמיכה שנוסק ל-44.6). הנתון הזה כבר לא מאוד רחוק מנתוניו של ברק אובמה באותה תקופה של נשיאותו. והנה נתון נוסף, די מדהים בהתחשב בשערוריות הרבות שסובבות את טראמפ ושאותן מלבה התקשורת הליברלית השוטמת אותו עד בלי די: סקר "גאלופ" שנערך לפני מספר ימים קובע כי הנשיא המכהן זוכה בתוך מפלגתו לאחוזי התמיכה הגבוהים ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה, לבד מהנשיא ג'ורג' בוש הבן בתקופה שמיד אחרי מתקפת 11 בספטמבר. טראמפ זוכה ל-87 אחוזי תמיכה בקרב הרפובליקנים, לעומת 77 אחוז תמיכה בנשיא רייגן, שנחשב לאחד הנשיאים האהודים בכל הזמנים.
מאמר שפורסם השבוע בוושינגטון פוסט כבר קובע כי "לא תהיה שום התמוטטות של טראמפ" – כשהכוונה היא לתוצאות בחירות אמצע הקדנציה. מוקדם כמובן עדיין להכריז הכרזות, אבל אם לפני חצי שנה מצבו של טראמפ היה נראה בכי רע, היום הדמוקרטים הם אלה שצריכים לדאוג. הגל הכחול שעליו הם מפנטזים הולך ומשנה את צבעו לאדום, למרות ואולי בגלל דרך הפעולה המיוחדת והשונה של הנשיא המכהן, שונה ומיוחדת בכל מובן מכל מה שאמריקה הכירה עד כה.
