חוּרְבָּן הַבַּיִת
הִנֵּה שָׁם, מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחוֹשֶׁךְ
נִמְצָא בֵּיתִי.
סִיר שָׁפוּת עַל לְהָבָה קְטַנָּה
נָזִיד מְבַעְבֵּעַ.
סוּכַּת גְּפָנִים,
שְׁבִיל אֲבָנִים.
חוֹמָה.
וְשַׁעַר.
וְצִיפּוֹר דְּרוֹר.
כששאלו אותי בעבר מה אני מחפשת בעצם, איזה סוג של אדם אני רוצה, מה אני רואה בעיני רוחי כשאני מדמיינת זוגיות, עניתי שכשאני אמצא אותו, זה ירגיש כמו לחזור הביתה. הייתה לי תמונה בראש של המטבח שלי, יום שישי בין הערביים והאיש שלי ואני עומדים בו יחד. האם בישלנו שם בתמונה הזאת? אולי הוא רחץ כלים ואני ייבשתי ושמתי בארון? אולי סתם עמדנו יחד חבוקים ונשמנו? בית, אתם יודעים. זה שידענו שאין לנו בנישואין הקודמים שלנו, שבגירושין פתאום קלטנו עד כמה הוא מרוסק.
בתשעה באב כתבתי את השיר הזה. בראש השנה נסעתי שבורת לב לברלין. נכנסתי לחג הסוכות עם לב שיודע שאין לו בית עכשיו, לב שאפילו סוכה לא הרגיש שיש לו. ואז מצאתי. מצאתי בית. איש גדול שהלב שלו מערסל אותי כמו תינוקת עטופה. לילדים שלנו לעומת זאת, הכל הרבה יותר מורכב. בית אחד התפרק להם והתפצל לשניים. הבתים החדשים שלהם עברו ארבעים שנה במדבר, ואז כשסוף סוף הם הצליחו להתרגל, שוב התפרק להם המוכר והידוע, שוב נלקח מהם הבית.
עוד זה מדבר וזה בא.
וצריך לזכור את זה. צריך לזכור את העובדה שעבורם מדובר בעוד אסון ואין זה משנה כמה עבורנו זה הנס. אנחנו חזרנו הביתה, לרצפה יציבה, לקירות שיגנו עלינו, לתקרה. אבל זה לא מה שקרה לילדים שלנו. לילדים שלנו יש סיפור אחר לחלוטין בראש. עבורם, מה שחשבו שהוא בית, הוא אשליה. עבורם, מתברר פתאום שזאת בסך הכל הייתה סוכה רעועה ברוח. חשוב בעיניי מאוד, שאחת לכמה זמן נחזור לסוכה, לזכור מאיפה באנו. זה חשוב כדי לזכור את מה שעובר על הילדים שלנו.
הרבה יוצא לי לחשוב על עם ישראל במדבר. ספר שמות מתאר איך פעם אחר פעם, הם התחרטו ורצו לחזור למצרים. בעבר, כשהייתי קוראת בספר שמות, הייתי לועגת להם, לעם הזה. הם מתגעגעים לקישואים ולאבטיחים, הם רוצים לחזור, הם שוכחים כל כך מהר שהם היו עבדים, שלא היו להם חיים, ששחטו להם את התינוקות? איך זה ייתכן שהם לא רואים את כל הטוב שה' נתן להם? איך זה שהם לא אומרים תודה על כך שהם בדרך לארץ המובטחת? איך זה שהם לא רואים שהם בדרך לבנות בית חדש וטוב, שהם חופשיים?
איך זה יכול להיות?
היום, במבט מעט בוגר ומפוכח זה הרבה יותר ברור לי. הרי מצרים הייתה המקום היציב היחיד שהם הכירו, האדמה היחידה שעליה דרכו, המקום היחיד שבו הכל היה צפוי מראש. יש ביטחון עצום היכן שהכול צפוי מראש ואין זה משנה כמה הצפוי הזה כואב, לא בריא ורע. הילדים שלנו תמיד יתגעגעו למצרים שלהם ואין זה משנה כמה הבית שמצאנו ובנינו מחדש יהיה טוב.
אז בואו נצא קצת לסוכה וננסה להתחבר לקושי הזה שנקרא ארעיות ומתפקד גם על תקן השיעור הכואב של ילדינו. בואו לא נעצום את עינינו מול הכאב הזה.
