סליחה שאני מתעצל לפעמים בארוחת הערב. אני לא נמצא הרבה בארוחה הזאת בגלל העבודה, וגם על זה סליחה, אבל כשאני נקלע לאחת אני מודה שאני לא משקיען גדול. כשד"ר אמא בבית תמיד יש איזה סיר במקרר או על הגז, ויש לה תמיד רעיונות לפרנץ' טוסט או פנקייק או משהו. אבל כשהיא בחו"ל, ארוחת הערב עלולה להסתכם בעגבניות שרי, בקורנפלקס ובדוריטוס חמוץ־מתוק.
סליחה שאני כותב עליכם הרבה. זה חמוד כשאתם קטנים. אבל יגיע יום שבו פלג יצטרך להסביר בדייט ראשון למה אבא שלו עדיין קורא לו "עולל", ואמא של חברה של גפן תספר לה שהיא אהבה לקרוא פעם את הסטטוסים של אבא שלה בפייסבוק מהימים שהיא הייתה מתעוררת בלילה מגזים.
סליחה שאני יושב לכם על הנשמה יותר מדי לפעמים, צועק עליכם עשר פעמים להיצמד אליי כשאנחנו מתקרבים לכביש, ולא מרשה לכם לטפס על המגלשה למרות ששלושה ילדים מהגן שלכם כבר טיפסו לגובה מקביל לקומה ה־49 של מגדלי עזריאלי. יש לכם אבא חרדתי. בלילה, כשאתם לא רואים, אני מודה לא־לוהים על הפעם ההיא שפלג רץ לכביש כשחיכיתי לו בצד השני, ומכונית חלפה שם במהירות – אבל שנייה לפניו; או על הפעם שאדם קצת נחנק ממשהו בארוחת הערב – אבל זה עבר לו אחרי שנייה. הרגעים האלה, שבקושי הרגשתם, נשארים איתי שנים. אז תתמודדו קצת עם החרדות שלי. אבל סליחה.
סליחה על השקרים הקטנים. אני אומר לכם לפעמים שהים סגור כי אין לי כוח לחול באוטו, או שהקוקילידה לא בריאה כי בניתי עליה לערב, או שהיה לי בן דוד שכשהיה ילד לא אכל סלט אף פעם ואז גילו לו סלטואיזיס, שזו מחלה מעצבנת שעושה מלא גירודים בגוף וזנב – ומאז בכל בוקר גפן בודקת שאין לה זנב.
סליחה שאני נותן לכם לשמוע את כל הזבל שאתם שומעים. אתם מכירים שירים של זמרות בנות עשרים ואפילו לא שיר אחד של לד זפלין או מטאליקה. נותר לי רק לקוות שבשלב כלשהו אנה זק תהפוך לחווה אלברשטיין ותתחיל לשיר שירי משוררים. אני כבר מדמיין את זה: "מכורה? לך לישון, אביונה? בחלום, המלכה? אני שרה כל היום".
סליחה שאנחנו גרים ברמת־גן. לא בקטע רע, זאת באמת יופי של עיר, אבל אין לה סיפור. אני מעפולה, שהיא עמק יזרעאל, פריפריה, צפון, גרעינים, אוטובוסים. שירן מרמלה, שהיא… טוב, רמלה. אבל רמת־גן? מה הסיפור שיהיה לכם על המקום שגדלתם בו? שלאבא ואמא לא היה מספיק כסף לגור בתל־אביב?
סליחה שלפעמים אני אומר לכם "אבא עייף, תשחקו קצת בטלפון". אבל אני באמת עייף. אבא שלי היה חוזר בכל יום מהעבודה בשתיים ושונ"ץ, הטלפון הוא השנ"ץ שלנו
סליחה, פלג, שאני קשוח איתך יותר משאני קשוח עם הקטנים. אני רואה שאתה מרגיש את זה. זה לא רק כי אתה יותר גדול, זה כי גם לי היה אח בכור ואני יודע איך מרגישים האחים הקטנים שלך.
סליחה שאתם מביאים לי שאלות שאני עדיין לא מוכן אליהן. חמודים, אני לא יודע מתי אמות. אחזור אליכם עם זה.
סליחה שאתם גדלים כל כך מהר. רק לפני רגע פלג טעם קישוא בפעם הראשונה, והשבוע כבר שיחקתי איתו NBA בנינטנדו והוא אמר לי "איזה דאנק לפנים קיבלת, אבא". ואגב, סליחה גם שאני כבר לא נותן לכם לנצח אותי במשחקים בינינו. אני חייב לנצח מדי פעם.
סליחה שאני מציאותי מדי, ונורא חשוב לי שתלמדו מחשבים ותהיו טובים במתמטיקה. סליחה שמעצבן אותי שבבית הספר של פלג לומדים תכנות רק חצי שנה. כשאני שואל אתכם מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים, אדם אומר צוללן, פלג אומר שוטר ורק גפן עם ראש כלכלי ואומרת רופאה. מאמי, אני מקווה שיקצרו עד אז את משמרות המתמחים.
סליחה שלפעמים אני אומר לכם "אבא עייף, תשחקו קצת בטלפון". אבל אני באמת עייף, נשבע לכם. אבא שלי היה חוזר בכל יום מהעבודה בשתיים ושונ"ץ שעתיים. כולנו ידענו שאסור להעיר מבוגר בשנ"ץ. אז כן, הטלפון הוא השנ"ץ שלנו. כשתארגנו לי שנ"ץ אגמול אתכם ממסכים.
סליחה שאין לכם מספיק תמונות. יש לכם מיליונים, אבל כולן בטלפון. הטלפון הרג את הפילם, שהרג את האלבום, שהרג את הביטחון שבגיל חמישים תוכלו להסתכל על תמונות שלכם מגיל חמש. מבטיח: בשנה הבאה אכין לכם אלבום שתדפדפו בו בגיל חמישים.
סליחה שלפעמים אני כועס שלא בצדק. מותר לכעוס, אבל לפעמים אני כועס סתם כי אני עצבני, וסתם כי יש לי יום גרוע, ולא מגיע לכם פרצוף עצבני רק כי אני באמצע ויכוח טוויטר על ראש ממשלת איטליה החדשה. אני מבטיח להשתדל להתעצבן פחות.
סליחה שכבר המון זמן לא המצאתי לכם משחק מטומטם חדש – כמו משחק הזמזומים שבו אתם צריכים לזמזם שיר וכולם צריכים לזהות אותו, ואדם תמיד מזמזם את צבי הנינג'ה וגפן צועקת לו עוד לפני הזמזום הראשון "צבי הנינג'ה" כי היא יודעת שזה תמיד השיר שלו; או משחק השינה, שמישהו יוצא מהחדר וכולם נשכבים במיטה ומעמידים פני ישנים, ואז הוא צריך להיכנס ולהעיר את כולם בהצחקות, וגפן תמיד מנצחת כי היא באמת נרדמת ולא מעמידה פנים. בקיצור, אני מבטיח בשנה הבאה עוד משחקים, רגע לפני שאתם מתחילים לסגור את הדלת של החדר ולא נותנים לי להיכנס.
גפן, סליחה שאני עדיין לא יודע לסדר לך את השיער כשאמא בחו"ל. אם כי זו קצת אשמתך כי אני יודע לעשות קוקו אבל קצת קשה לי לעשות שלוש צמות מחוברות וגולגול גבוה.
סליחה על כל הסליחות שלא ביקשתי. אני מבטיח לכם עוד טור סליחות בעוד כמה שנים, עם כמה שפחות מילים. או לפחות לא פי שניים.
