מי שעוקב אחריי באדיקות יודע שהחלפתי את הסטטוס שלי בוואטסאפ רק פעם אחת בשנים האחרונות. אני לא מרבה להתעסק עם ההגדרה הזו ומשתדלת שהמשפט הנמצא שם ישקף פחות או יותר מסר יחיד שאני רוצה להעביר למי שיוצר איתי קשר.
המשפט המופיע בו כעת הוא “כל הרגשות מותרים לי". המצאתי אותו בעצמי לפני איזה זמן ואני גאה בו מאוד.
זה התחיל ערב אחד, כשהייתי על הספה בבית והרגשתי רע אחרי יום לא מוצלח עם הילדים. היום הזה הצטרף לעוד כמה ימים לא מוצלחים, ובסך הכול לתקופה די ארוכה של חוסר שביעות רצון שלי מעצמי כאמא. כל העניין הוביל לדכדוך עמוק ולביקורת עצמית, בליווי מוזיקלי מקצועי של מקהלת הבית המסורה שלי, מקהלת ייסורי המצפון.
זה היה נורא. הרגשתי כאילו אני מתפקדת בשני ערוצים. הערוץ הגלוי, הנראה על פני השטח, זה שקם, מכין, מקפל כביסות, דואג לכולם, צוחק, אוכל, חי ונושם – ובמקביל הערוץ ההרסני, שדואג בלי סוף לטפטף רעל וארס על כל פעולה שלי.
אם החלטתי למשל לקום ולהכין שקשוקה, אז בגלוי אכן קמתי, הוצאתי מחבת, בצלים, עגבניות, ביצים ותבלינים, והתחלתי לחתוך, לסדר ולהכין. ברובד הסמוי, לכל פעולה שהיד שלי עשתה הייתה יד נוספת שמשכה אותה מלעשות את זה כמו שצריך ובקלות, וגרמה לכל העסק לקחת הרבה יותר זמן ולצאת הרבה פחות מוצלח.
הרגשות השליליים הצטברו אצלי כמו שכבת שומן בתחתית סיר, שכל עוד לא אמוסס אותה כל התבשילים יקבלו את הטעם הנוראי שלה
המציאות הכפולה הזו התמשכה הרבה זמן, הרבה מעבר לרגיל. היא הפריעה לי בפעילות היומיומית ופשוט הפכה אותי ללא נחמדה ולא נעימה. והראשונים לספוג את האש היו הילדים.
עד אותו הערב על הספה. אז החלטתי לשאול את הערוץ הפנימי הזה מי הוא, ומה הוא רוצה מהחיים שלי. ואז הוא נגלה אליי, נחשף לראשונה ואמר לי: “שלום, אני הקנאה, אני פה כבר כמה זמן ואת לא מתייחסת אליי, אז החלטתי לתקוף בכל החזיתות".
בהתחלה עוד המשכתי להילחם בה, לא לרצות להכיר אותה ולהכיר בה, לנסות להתנער ממנה בדרכים המקובלות. “אני? מקנאת?", תהיתי בגיחוך ביני לבין עצמי. “למה שאקנא במישהו? החיים שלי יפים וטובים!", המשכתי בהתנשאות. “קנאה היא לילדים, לאנשים לא בוגרים. אני לא מקנאת".
אבל היא התעקשה. “אני הקנאה ואני שלך", אמרה. וככל שניסיתי לברוח ממנה היא המשיכה לרדוף אותי ואחריי.
לא כמו כולם
לבסוף העזתי ושאלתי אותה למה היא באה, מה הביא אותה אליי ומה עליי לעשות כדי להשביע את רעבונה. מהר מאוד הבנתי. זו הייתה תקופה ארוכה למדי שבה רבות מחברותיי הטובות, אלה שמסלול חיינו עד אז היה די דומה, ילדו בזו אחר זו תינוקות או בישרו על היריון.
במאמר מוסגר אציין שנכון, יש לי שישה ילדים. כל אחד מהם הוא אוצר גדול ואין מאושרת ממני על הזכות לגדלו. אבל מה לעשות, גם בזווית הזו מתבטאת נוכחותו החסרה של רזיאל וההבנה שחיי התהפכו ואני לא כמו כולם.
עד לאותו הרגע שמחתי בשמחתן של חברותיי. כתבתי להן הודעות מאושרות, התגייסתי לעזור ושלחתי סמיילי מחייך עם לבבות בעיניים על כל תמונת תינוק. אבל כל הזמן הזה היא שהתה בתוכי, הקנאה. ועד אותו הערב לא נתתי לה אפילו שביב מקום.
אחרי השיחה הזו איתה על הספה לקחתי את הקנאה איתי לחוף הים, ולבית הקפה ואפילו לסיבוב קניות באיקאה. והיא פשוט ניקתה את האוויר שנשמתי. בימים שאחרי התקרית הזו, כשהסכמתי לאפשר לקנאה מעט מרחב בתוכי, גיליתי שקל לי יותר. קל לי יותר להיות בסדר עם הילדים, קל לי יותר לחייך, לבשל, לצאת לעבוד, אפילו קל לי יותר לפרגן לחברות יולדות והריוניות שהן מצידן (אני מקווה מאוד) לא ידעו עד היום שכך הרגשתי.
כשהתחילה לחדור אליי ההבנה הזו והתחלתי לבחון לעומק את שאר העולמות הרגשיים שבי, גיליתי עוד לא מעט מקומות כאלה, לא פתורים. הם הטילו עליי משקל עודף בצורת אשמה, כעס, פחד, בדידות ושאר רגשות שליליים מרירים במיוחד שפשוט נמצאים שם. עד שניהלתי איתם שיח גלוי, הם היו כמו שכבת שומן עבה בתחתית הסיר שאני לא מצליחה לנקות בניקוי רגיל, ועד שאמוסס אותה כל התבשילים יקבלו את הטעם הכבד והנוראי שנשאר בה.
ערב יום הכיפורים, הסיפור החשוף שהרשיתי לעצמי לספר כאן הוא בעיניי רק דוגמה קטנה לגורם שמפריע לנו למצוא מחילה. אני פה כדי לומר לכל מי שמגיע ליום כיפור: יש סליחה וכפרה.
את בסדר גם כשאת כועסת ומתפרצת. זה באמת מכעיס לפעמים ומקומם ולא הוגן. גם כשאת מקנאת, ואפילו אם את מקנאת בחברה הטובה ביותר שלך. הגיוני לגמרי לקנא, ואיך לא תקנאי בה שהיא כל כך מוצלחת ותמיד יוצאת לה עוגת גבינה גבוהה ואוורירית.
את בסדר גם כשאת מרגישה לא טוב עם הקנאה. זה באמת לא נעים להרגיש ככה, בטח כשהחיים שלך יפים כמו שהם. את טובה, גם כשאת מרגישה רגשות ילדותיים, שליליים וחסרי טעם. כל הרגשות מותרים לך.
וכשתעמדי שם בבית הכנסת או בבית, כשאגרופך יכה על חזך בווידוי על חטא שחטאת או לא חטאת, בין בגלוי ובין בנסתר, כשתהיי שם באמונה שהשם ימציא לך מחילה, תוודאי קודם כול שגם את, אולי אפילו לפניו, מצאת מקום לסלוח. לעצמך תחילה.
